קווים לדמותה

רוברטו קוואלי התאהב בה, רשת H&M נפלה בקסמיה וכעת היא הפרזנטורית החיננית של מותג נעליים קולי במיוחד – כשכל זאת על אף שהיא בכלל אינה עשויה בשר ודם. נעים מאוד, קוקטית, הפאשניסטה המאוירת שמסתמנת כאיקונת האופנה הכי מסעירה כיום בביצה המקומית. מסעירה ומסקרנת לא פחות היא מי שאחראית להיווצרה של נסיכת הסטייל האילוסטרטיבית, מאיירת האופנה שירה ברזילי.

השבוע כבשו עוד פסגה השתיים, זו האנושית וזו הציורית, כאשר השיקו יחדיו קולקציית קפסולה מיוחדת עבור מותג נעלי הטניס הצרפתי Bensimon, הנחשב לחביב במיוחד על איט-גירלז עתירות שיק כשבראשן הקלאסיקה הנצחית העונה לשם ג'יין בירקין. ברזילי התבקשה לאייר על הנעליים במו ידיה, בעוד קוקטית ניאותה לדגמן. התוצאה מקורית, מרעננת ובעיקר גורמת לשרירי הפנים לנסוק אל על ולהיתקע ממושכות בזווית מעוקלת מעלה (ללא קשר למחיר המשמח העומד על 220 שקלים בלבד לזוג נעליים מאוירות ידנית).

יהלומים, גביעי גלידה, אננס ויתר האיורים החינניים שמעטרים את הנעליים למעשה שאובים מתוך עולם הקעקועים הזמניים שהשיקה ברזילי בשיאו של הקיץ האחרון. עם ההשקה לא איחרה להגיע גם ההיסטריה, וכיום קעקועי הגוף המצוירים הם מוצר הדגל של קוקטית, להיט אשר הפופולריות שלו רק הולכת וגוברת מיום ליום. השבוע במקביל להשקת שיתוף הפעולה עם Bensimon, השיקה ברזילי שת"פ נוסף עם רשת ההלבשה התחתונה אינטימה שהחלה למכור בחנויותיה את הקעקועים הזמניים הפופולאריים.

"הישראלים אוהבים קעקועים", פוסקת ברזילי ומשחזרת איך הכל התחיל: "התחבטתי בעניין הזה שנה שלמה לפני שהוצאתי את הקעקועים לפועל. הנורה נדלקה לי כשאחותי חגגה לאחיין שלי יום הולדת ואמא שלי קנתה מלא שקיות הפתעה עם קעקועים לילדים. נדלקתי לגמרי וחשבתי למה לא לעשות קולקציה לאנשים כמוני שאוהבים קעקועים אבל לא רוצים להתחייב אליהם לנצח? זה הרגיש לי רעיון אדיר".

לברזילי בת ה-32 לקח זמן מה להכיר בתלם המקועקע-זמנית בו בחרה לפסוע. מאז ומעולם התחברה לעולם האיור, ואפילו כשהיא מתבוננת במבט לאחור אל התקופה בת ארבע השנים בה למדה עיצוב אופנה בשנקר – היא מודה כי גם שם זו הייתה אהבתה האמיתית. את הלימודים בשנקר התחילה בגיל 17, הפסיקה כעבור שנה לטובת שירות צבאי מלא כסמב"צית בעיו"ש, וסיימה לבסוף עם בלבול אחד גדול שהוביל אותה לעזוב הכל ולנסוע ללוס אנג'לס.

"היה לי משבר. הרגשתי שסיימתי ללמוד עיצוב אופנה אבל שאני בכלל לא רוצה לעצב", מתוודה ברזילי על הקשיים של היום שאחרי תצוגת הגמר, רגע לפני הצלילה למימיה העמוקים של התעשייה: "תמיד אהבתי לאייר והכי אהבתי את שלב הכנת הפרזנטציות. שנאתי נורא לתפור ואת כל השלב הטכני של הקמת בגד. זה לא משהו שבא לי טבעי, למרות שבסוף פרויקט הגמר שלי נבחר למצטיין. פשוט עבדתי עליו בשנה האחרונה נורא נורא קשה. אבל ידעתי שאם אלך בכיוון הזה אפול למקום של עוד מעצבת אופנה שלא בהכרח תבלוט, ושתמיד יהיה משהו חסר".

נחושה למצוא את החתיכה החסרה, ארזה עצמה ברזילי אל אל.איי התוססת. מה שהיה אמור להסתכם בפרק זמן של שלושה חודשים נמשך לתקופה של שנה, שאף יכולה הייתה להתארך עוד יותר לולא ענייני בירוקרטיה, ויזה וגעגוע הביתה. על אף שבילדותה הורגלה ברזילי לנדוד עם משפחתה ברחבי העולם בעקבות אביה הדיפלומט, היא מודה כי המעבר מלוס אנג'לס חזרה ארצה היה לה הקשה מכולם.

"בגיל שנתיים עזבנו לדרום אפריקה, שם גדלתי עד גיל שבע. משם במעבר חד חזרנו לנתניה, כשבכיתה ז' שוב במעבר חד עברנו למרילנד בארצות הברית, שם העברתי את כל התיכון עד גיל 17 שחזרתי לארץ. בסך הכל הייתי מאוד מתורגלת בכל המעברים האלה והיה בזה משהו די מלהיב, אבל כשחזרתי מלוס אנג'לס לארץ נכנסתי שוב למשבר כמו שהיה לי אחרי הלימודים. כשהייתי שם מצאתי את עצמי בסיטואציות מאוד מעניינות שגרמו לי להבין שאני רוצה להיות מאיירת. כל השיטוטים שלי בגלריות ובחנויות ספרים האינסופיות גרמו לי לקלוט שזה עולם שלם, שפתאום אני מרגישה מאוד שייכת אליו ויודעת מה אני רוצה לעשות – אפילו שבארץ זה נחשב לתחום שבקושי היה קיים באותו הזמן".

כשהיא משאירה מאחוריה את האוטו, מכונת התפירה, החברים ובעיקר את תחושת השייכות, שבה ברזילי ארצה לנתניה והתחילה לתכנן את החזרה לקליפורניה. בינתיים החליטה להתמקם מחדש בתל אביב, ולאט לאט מצאה את עצמה משתרשת בעיר. הצעות העבודה התחילו לצוץ, ואיתן התחזקה תחושת השייכות – נראה כי גם שירה וגם קוקטית מצאו להן בית. כיום הן מנהלות לו"ז צפוף למדי: ברזילי מכהנת ביום כעורכת הגראפית של מגזין Go, מנהלת בלוג אופנה מצליח, ונענית לחיזוריהם של מותגי אופנה ומגזינים המארץ ומהעולם אשר רוצים להתחכך קצת בסטייל של קוקטית – בראשם כפי שצוין קודם לכן, רשת H&M אשר ביקשה מהשתיים לקחת חלק בקמפיין הג'ינס האקולוגי של קו ה-Conscious, ומעצב העל האיטלקי רוברטו קוואלי שהזמין את אותן לאייר ולעטר עבורו קו טי-שירטס. אפילו מגזין אופנה בשם Nagris מאזרבייג'ן חיזר אחריהן.

את כבר חושבת הלאה על היום בו יחלוף הטרנד?
"קוקטית זה עולם שלם. אני רוצה לייצר עוד המון מוצרים תחת המטריה הזאת. במקרה של הקעקועים למשל זיהיתי הזדמנות – את הטרנד, ופשוט לא יכולתי לשחרר את זה, זה היה do or die. אז זה אמנם התחיל משם אבל באמת שמבחינתי זאת רק ההתחלה. זה הכי בא מהקרביים שלי, בלי לנסות להתפלסף או להתפלצן, קוקטית היא זה הקישקע שלי".

בת כמה קוקטית בעצם?
"מבחינתי קוקטית קיימת במובנים מסוימים מאז שהייתי ילדה קטנה. איירתי אותה מאז ומתמיד, אבל המותג עצמו קיים מאוגוסט, כשלפני כן הוא היה קיים כבלוג במשך שלוש שנים. מאז זה משהו שכל הזמן רק מתפתח ומשתנה".

ומה קוקטית תעשה כשתהיה גדולה? מה בפנטזיה שלכן?
"הלו קיטי! בא לי לייצר איזה עולם שהוא שלי, אני לא רואה גבולות. אני מרגישה שהדמות הזאת עוד הולכת ללוות אותי המון זמן, היא מהווה לי בסיס ודרך לתקשר בין אם זה דרך נעליים, קעקועים או צלחות שגם עליהן אני מאיירת. נורא קל לי לתקשר את עצמי דרך הדמות הזאת".

את לא מרגישה שהצעד המתבקש באיזשהו מקום הוא להקים מותג אופנה של ממש?
"דווקא כיוון שבאתי מהמקום הזה אני מרגישה שכרגע פחות מעניין אותי לעסוק בזה. אני מתעניינת דווקא בדברים הפחות צפויים - בא לי נורא להוציא קולקציה של כדורי שלג למשל. להוציא קולקציה של איורים על טי-שירטים זה מרגיש לי רווי".

לא טי-שירטים, אלא קולקציה של ממש.
"אני לא אוהבת את העשייה הזאת. בהרבה מקרים זה מרגיש לי כאילו מסיימים לימודי אופנה ופשוט נהיים תדמיתנים במובן הכי טכני. אני חושבת על זה ונהיה לי כמו בפרסומת - כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש. תמיד הייתי אחת כזאת שסוללת לעצמה דרך, ולדרך הזו לא התחברתי ולכן לא המשכתי עם זה כשסיימתי עם הלימודים, אלא חיפשתי דרכים אחרות שמתאימות לי. אני בנאדם מאוד ספציפי שאוהב דברים מאוד ספציפיים, ואני לא חושבת שצריך להגביל את עצמך לדרכים מסורתיות. היום הרבה אנשים הולכים ומסיימים את הלימודים ומוצאים נישות משלהם – כתבי אופנה, בלוגרים, מעצבי אקססוריז – השוק מאוד נפתח. פעם זה לא היה ככה, היית מסיים לימודי עיצוב אופנה וכל מה שיכולת להיות זה מעצב אופנה שעובד בחברה מסחרית או עצמאי. זה כל מה שהיה. אני חושבת שבסופו של דבר אנשים שמצליחים הם אלו שמצליחים להתנער מהמסלולים הקבועים וממה שחושבים. לפרוץ גבולות ולחפש דרכים חדשות – שם אני מוצאת עניין".

איך את מסבירה את ההייפ שנוצר דווקא כעת סביב איורי האופנה? אפילו קרל לגרפלד שיתף פעולה ממש לאחרונה עם מאיירת. ישנה תחושה בזמן האחרון כי הנישה הזו הפכה לטרנד של ממש.
"אני חושבת שבעולם האופנה תמיד מחפשים דברים חדשים. כל הזמן יש טרנדים ומגמות ותמיד מחפשים את הדבר הייחודי הבא, את הזווית החדשה. יש משהו באיור שמצד אחד מביא את העולם הישן - הרי את השערים הראשונים של ווג למשל עיטרו איורים ולא צילומים, זה מדיום נורא עתיק, אבל מרוב שהוא ישן כל כך כבר נוצר בו משהו חדש. יש משהו נורא יפה בשילוב בין הדברים האלה, ואולי דווקא עכשיו בתקופת האינסטגרם והפינטרסט יש כל כך הרבה במה וצימאון לדברים חדשים מהסוג הזה. אלו הבמות שמאפשרות לכל זה לפרוץ קדימה".

אפשר לומר שקוקטית היא בעצם האלטר אגו המאויר שלך?
"וואו, הכי. אפשר לומר שאני מנחיתה עליה את כל מה שאני אולי לא מבטאת או מגשימה בעצמי. אפשר להגיד שהיא מגשימה לי חלומות – לובשת בגדים מהממים של מעצבי על, מככבת בהפקות אופנה ומצטלמת עם גל גדות. אם יש בלוגריות שהולכות ומצלמות את עצמן, אז אני בוחרת במקום לאייר אותה עושה את כל הדברים האלה. אז כן, אפשר לומר שהיא הגרסה המאוירת של עצמי, ודרכה אני מבטאת את החיבור שלי לעולם האופנה. זה נחמד לי, לפעמים אני חושבת עליה כמו על דוגמנית אנונימית שנהייתה לטאלנט וגיבשה אישיות. כאילו היא נטלי דדון או ווטאבר ואני הסוכנת שלה, מפיחה בה רוח חיים ומאפשרת לה להחיות דברים".