קרל לגרפלד מפנטז על עולם שבו טיסות הן זוהרות ושדות תעופה הם לא פחות מחלומיים. ביקום המקביל בו הוא חי, אין תורים מייגעים, אין ילדים שוכבים על רצפה מלוכלכת בסצנות זעם מביכות, וגם לא עובדי קרקע טרוטי עיניים או נוסעים בטרנינג וכפכפים.
בשאנל אירליינס טסים רק לשנגחאי, דובאי, זלצבורג, ניו יורק ורומא. הנשים נעולות בעקבים עתידניים כסופים, מאופרות בכיסוי עיניים תכול או מסתובבות עם משקפי מסיכה מטאליים.
עולם הפנטזיה של לגרפלד נוחת אל הקרקע רק בבגדים שהוא מעלה למסלול. לצד חליפות הטוויד האלגנטיות שמהוות את סימן ההיכר של שאנל, אותן הציג בגרסאות מחודשות, הוא שילב קולקציה שמגדירה מחדש את המושג השחוק ספורט אלגנט.
הדוגמניות ששוגרו מכל עבר היו עטויות בצבעוניות של דגל צרפת - אדום, כחול ולבן - איתה שולבו ורוד, אפור ושחור בגזרות שקורצות לקהל נשים מסורתי שחייב להתכסות מכף רגל ועד ראש. ולא, הוא לא מכוון למאה שערים או לבני ברק.
באגף האביזרים הוא הפציץ עם נורות לד משובצות בסנדלים, צמידי עור בגזרת כפפה, שרשראות מתכתיות במראה החוליות מהתיק הנדוש ותכשיטי בלינג בולטים מהזן השאנלי עם טוויסט פוטוריסטי.
הרעיונות המרכזיים נעו סביב הדפסי לייזר צבעוניים של הקליעה המסורתית מחליפות הטוויד, שכבות כמו חצאית מעל מכנסיים, הדגשה של קו המותן עם חגורות או חלקי לבוש קשורים ברישול. כל אלו הוגשו באווירה טכנו-מודרניסטית מהפנטת.
אם נוריד לרגע את כל השואו המעופף ונתעלם מהסטיילינג הגלאמי, פריטי הלבוש בסופו של יום לא נוטפים הברקה עיצובית או אמירה חדשה על נשיות - עקרונות אותם התוותה קוקו שאנל כאבני היסוד של בית האופנה הנושא את שמה.
