בווידיאו: אורסולה אנדרס בסצנת הביקיני הלבן האיקונית בסרט ג'יימס בונד הראשון "דוקטור נו", 1962.
הסגנון - בגד המורכב משני חלקים - היה בשימוש כבר בעולם העתיק לצרכים אתלטיים. אבל במשך מאות שנים הוא די נעלם מחייהן של הנשים, עד ששב בגרסה מודרנית ולתדהמת העולם ב-1946. למעשה הוא הומצא מחדש באותה שנה על-ידי שני מעצבים צרפתיים שפעלו בנפרד. ז'ק היים, בעליה של חנות בגדים בקאן, היה הראשון שהמציא בגד ים מסוג זה, אותו כינה "אטום". הוא בחר בשם הזה כדי להדגיש את זעירותו של בגד הים, כגודל האטום, החלקיק הקטן ביותר של יסוד כימי.
באותו הזמן יצר מהנדס המכוניות לואי ריאר, שעבד בחברת ההלבשה התחתונה של אמו בפריז, בגד ים דומה, אך קטן וחושפני יותר. את ההשראה לעיצוב המינימליסטי הוא קיבל לאחר שהבחין בנשים בחופי סן-טרופז המגלגלות את קצוות בגד-הים שלהן כדי להשתזף יותר. ריאר העניק לבגד הים את השם "ביקיני", בעקבות ניסויי הנשק הגרעיני שנערכו באותה תקופה באי הזעיר ביקיני שבאוקיינוס השקט. הוא טען כי ההמצאה שלו תעורר התלהבות בעוצמה "אטומית", וכך כינה אותה "ביקיני" על שמו של האי.
הצגת הביקיני הראשון ביולי 1946
כשריאר ביקש להציג רשמית בפני התקשורת את בגד-הים שעיצב, הוא נתקל בקשיים במציאת דוגמנית שתסכים ללבוש אותו. בסופו של דבר הוא התפשר על מישלן ברנרדיני, רקדנית עירום בת 19 במועדון "קזינו דה פרי". הפרזנטציה שהתקיימה ב-5 ביולי 1946 בבריכה הציבורית "מוליטור" אשר בפריז, יצרה הד רציני.
בגד-הים החדיש הימם את התקשורת ואת הציבור - עד אז בגדי-ים בשני חלקים לא חשפו את טבורה של המתלבשת. למרות התנגדות נרחבת לחידוש הנועז, הביקיני של ריאר אומץ על-ידי צעירות בנות המעמד הגבוה באירופה, בדומה למה שקרה עם זניחת המחוך לאחר מלחמת העולם הראשונה. ריאר עצמו שב לעיצוב לנז'רי קונבנציונלי בעסק של אמו. אך לפי קווין ג'ונס, אוצר והיסטוריון אופנה ב-FIDM (המוסד לאופנה, עיצוב ושיווק) בקליפורניה, ריאר הקדים את זמנו בערך ב-15 עד 20 שנה.
טרום תקופת חשיפת הטבור
ב-1951 נערכה תחרות מיס עולם הראשונה (במקור "תחרות פסטיבל הביקיני"). כשהמנצחת קיקי הקנסון משוודיה הוכתרה בביקיני, נוצרה מהומה. הקנסון הייתה למיס עולם הראשונה והאחרונה שהוכתרה בביקיני. הכתרתה גונתה על-ידי האפיפיור פיוס ה-12 - שאף הכריז שהביקיני "חוטא". בעקבות המחלוקת, החטא הזה הוחרם מתחרויות יופי ברחבי העולם והביקיני הוחרם במדינות עם רוב קתולי כמו בלגיה, איטליה, ספרד ואוסטרליה.
למרות המחלוקת, שחקנית צרפתיה שנחשבה למכתיבת אופנה בזמנה חיבבה מאוד את הסגנון. תמונותיה של בריז'יט בארדו בבגד-הים הזעיר בפסטיבל קאן בתחילת שנות ה-50 הפכו את הריביירה הצרפתית לבירת הביקיני של העולם. והיא לבשה ביקיני בערך כל יום. לסרטה "ואלוהים ברא את האישה" (1956) הייתה השפעה מכרעת על פופולאריות הביקיני.
ב-1962 מגזין פלייבוי הציג לראשונה ביקיני על תמונת השער. שנתיים אחר-כך, מגזין ספורטס אילוסטרייטד הציג על שערו את הדוגמנית ילידת ברלין באבט מארץ' בביקיני לבן. הגיליון היה גיליון בגדי-הים הראשון של המגזין. הביקיני זכה בלגיטימיות ובמעמד של סמל בתרבות הפופ האמריקאית.
סרט הנוער "מסיבת נעורים" (1963) שבו כל השחקניות בערך עטו ביקיני, ואינספור סרטי הגלישה שהופקו אחריו במהלך שנות ה-60, הובילו לפופולריות שיא של הביקיני בארצות-הברית. בשלהי שנות ה-60, ברגע שמגמות ליברליות רווחו יותר, הביקיני הופיע רבות בסרטים מכל סוגי הז'אנרים, בפרסומות ובתכניות טלוויזיה. הביקיני נראה יותר ויותר על המסך ומחוץ לו במהלך שנות ה-60 והלאה. ובדומה להשפעתם, גם לשירו של בריאן היילנד Iisy Bitsy Teenie Weenie Yellow Polka Dot Bikini הייתה השפעה על הפופולריות של הביקיני.
שחקניות שונות החלו לעשות שימוש בביקיני כאביזר לקידום הסקס-אפיל שלהן. לדיאנה דורס שנודעה כ"מרילין מונרו הבריטית", היה ביקיני מינק שהיא לבשה על גונדולה בקרבת כיכר סן-מרקו בוונציה בזמן פסטיבל הסרטים.
אורסולה אנדרס, שחקנית שווייצרית שהייתה לסמל מין, התפרסמה בזכות סצנת יציאה מהמים בביקיני לבן בסרט ג'יימס בונד הראשון "ד"ר נו" (1966). הסצינה נחשבת לאחת הזכורות אי פעם בתולדות סדרת ג'יימס בונד. אנדרס עצמה אמרה כי מאז הסרט, היא זכתה בחופש לבחור את תפקידיה בעצמה ובעצמאות כלכלית. סצינת הביקיני הכתום של האלי ברי בסרט מסדרת בונד "למות ביום אחר" (2002) הייתה כמובן סוג של שחזור.
ראקל וולש, שחקנית אמריקאית שנחשבה לסמל מין בשנות ה-60 וה-70, לבשה ביקיני עשוי מעור צבי בפוסטר קידום הסרט "מיליון שנה לפני הספירה" (1966), בו גילמה אשת מערות פרהיסטורית. הפוסטר היה לרב-מכר.
בסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, הופיע ביקיני בגרסה שונה - עשוי ממתכת ומתפקד כסוג של שריון בלתי יעיל בעליל (שהרי הוא חושף חלקים נרחבים מגוף האישה, ובכך אינו מקיים את מטרתו כשריון. דמויות הנסיכה ליאה ב"שובו של הג'די" (1983) ו"סוניה האדומה" (מהסרט באותו שם מ-1985) הן דוגמאות מפורסמות. מאחר ומעולם לא נעשה שימוש מעשי בשריון שכזה, מרבית המבקרים רואים בדמויות מסוג זה ייצוג של סקסיזם.
עם הזמן יצרנים ניסו לחדש ולצמצם את גזרת הביקיני. בשנות ה-70 התווספו לדגמי הביקיני גזרות נועזות שמקורן בברזיל; "טנגה", הוא דגם תחתונים היושבים מתחת למותן, מכסים את הישבן ואזור המפשעה, ומחברת ביניהם רצועה או חוט באזור הירכיים. הדגם היה פופולארי עד אמצע שנות ה-80 לערך.
ה"חוטיני", הוא דגם תחתונים שחלקם הקדמי מחובר לחלק האחורי בעזרת חוט או רצועת בד דקה שעוברת בין הרגליים ובין פלחי העכוז. הדגם שומר על נוכחות עד היום. אפשר לראות אותו רבות על נשים צעירות שניחנו בגזרה ללא רבב. השחקנית קייט הדסון ומלאכית ויקטוריה סיקרט קנדיס סוונופול, למשל.
עד סוף המאה, הביקיני הפך לביגוד החוף הפופולארי ביותר בכל העולם. הוא נקשר לא פעם לשינויים חברתיים הנוגעים לגוף, למוסר ולגישות מיניות. עסקי הסרת השיער והשיזוף משגשגים כמובן בזכות הפופולאריות שלו. כיום הביקיני לבדו הוא עסק המגלגל מאות מיליוני דולרים בשנה. בתקשורת הוא נשאר נושא חם. נושאים כמן מפגינות בביקיני עלי חסה למען זכויות בעלי חיים, האיסור שחל בברצלונה ללבוש ביקיני בציבור מלבד בקרבת החוף, וביקיני לילדות בגילאי 4 עד 8 בעיצוב גווינת פאלטרו - סוקרו בהרחבה.
באופן כללי, הביקיני נחשב לסמל חופש הביטוי של נשים וחופש בכלל. למרות חשיפה ניכרת של הגוף, קשה לחשוב על פריט אופנה מקובל יותר מביקיני. למרות הכל, זה בסדר גמור ללבוש אותו.
כאן כדי להישאר: ביקיני אז והיום
