עם כל הכבוד לסולחה הפומבית שיזמה אנה ווינטור עם הנשיא טראמפ, מסתבר שזה לא מה שיעצור אותה מלקדם בכלים שברשותה אג'נדות מנוגדות לאלו הרדיקליות המציפות את אמריקה ברשותו. המגזין המקוון של ווג הקדיש שלשום כתבה ארוכה ומפרגנת למשוררת האסלאמית והפאשן אייקון רייה חמיד, בדיוק בגלל הרלוונטיות הפוליטית שמסעירה את הרוחות שם.
חמיד היפיפייה היא צעירה מוסלמית מברוקלין (במקור מבנגלדש) שדרך המדיות החברתיות מפיצה לעולם נוסח חדיש של אישה מוסלמית ושחורה עם דבקות בניפוץ סטריאוטיפים. מבט חטוף בחשבון האינסטגרם שלה מגלה שלא מדובר בעוד בת עשירים שמצליחה לצד החיגא'ב להנפיק הופעות מלאות סטייל המגובות בערימות של מותגים. הדיוקן העצמי שנגלה מהתמונות של רייה חמיד דומה יותר לווייבים של לינה דנהאם - עם תמונות אותנטיות בבגדי ים, לנז'רי, עירום לא מרוטש, שיער בבית השחי לצד חיבוק של הזהות התרבותית בה גדלה.
"כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה מעריצה של פרחים וצבע, והאמינה במסורתיות ובצניעות, אז היא הלבישה אותי בהתאם. השיער שלי תמיד היה קשור בקוקו, כי פזור נחשב בלתי צנוע. אסור היה לי להראות עור או ללבוש מכנסי ג'ינס שהיו צמודים. בגלל שלא נראיתי כמו הבנות האחרות בתיכון, הציקו לי כל הזמן. גדלתי בסוג של מאבק בניסיון לאזן בין שתי זהויות מנוגדות, וכל הזמן הרגשתי כאילו שאני טובעת".
בהמשך הריאיון חמיד מספרת על ההתבגרות לצד הקיבעון הדתי שספגה מהבית ומהקהילה, תוך היכרות אינטרנטית עם תרבות, מוזיקה ואמנות: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי נירוונה. השתגעתי".
בגיל 13 היא החלה למרוד באופן רשמי בסטיילינג הגלותי של אמה עם מלתחה המושתתת על צבע שחור, כפיצוי יתר על ילדות ססגונית במיוחד. הסגנון החדש התבטא אך ורק בפריטים ששיקפו את הפנימיות שלה, כולל כובעי ענק ואיפור מוגזם. "משכתי הרבה תשומת לב שלילית בגלל זה, אבל לא היה לי אכפת". החיבור העמוק לשירה כלל גם קעקועים עם ציטוטים מתוך השירים האהובים עליה, "מילים שחרוטות לצמיתות על העור שלי".
כיום היא כבר לא משתדלת לנסות להוכיח כלום לעצמה או לאף אחד אחר, ובהתאם סיגלה לעצמה הופעה הרבה פחות מתאמצת, כולל קאמבק לאותם הצבעים העזים מהם ניסתה לברוח. "אני אוהבת להרגיש בנוח, אבל אני גם רוצה להתבלט. הסגנון שלי הוא הכלאה של שנות ה-90 וה-70, שני עשורים שהביאו לתרבות של סרטים ומוזיקה נהדרים. ואת המורשת שספגתי בבית אני מנסה לשלב בפרשנות חדשה".
חשבון האינסטגרם מעורר ההשראה שלה, זה שבחסותו היא זכתה להכרה, לא תוכנן להפוך לאלבום של סלפיז. אבל אז היא הבינה משהו: "ביליתי את רוב חיי ברגשי נחיתות בגלל סטנדרט היופי האירופאי, ויש כל כך הרבה נשים חומות ושחורות יפהפיות. מה שנפלא במדיה חברתית זה היכולת שלי לשלוט בתוכן שמופיע לי בפיד, במקום לתת לתקשורת להכתיב לי איך אני צריכה להיראות". בחורה ששווה מעקב.