נושאים חמים

לא אוהבת את הגוף שלך? אל תיכנעי לשנאה עצמית

את מסתכלת במראה ולא אוהבת מה שאת רואה, חושבת שלפני חמש שנים זה היה הרבה יותר טוב ולפתע נזכרת שגם אז הרגשת דומה. גאלה רחמילביץ מפצירה בנשים עם דימוי עצמי נמוך: תתחילו לאהוב יותר את מי שאתן, מגיע לכן

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
גאלה רחמילביץ' (מגד גוזני)
אין לך שום סיבה להתבייש במי שאת. גאלה רחמילביץ' (צילום: מגד גוזני)

כמו שסיפרתי בסרטון ההיכרות שלי כאן, נולדתי קבבון קטן שעם השנים הפך לקבבון גדול ולסטייק העסיסי שאני כיום. מעולם לא הייתי רזה. אני זוכרת שבילדותי לא עבר רגע שלא הזכירו לי שאני שמנה והסבירו לי שאני מכוערת ולא מוצלחת, ושאני בסך הכול שמנה. אני לא חכמה, אני לא מצחיקה, אני לא יפה, אני פשוט שמנה. זה המסר שעבר אליי מהחברה מדי יום. בגן, בגן השעשועים, בבית הספר, בחוגים. וכמו כל ילד שאומרים לו כל הזמן "אתה טיפש" והוא בשלב מסוים מאמין בזה, גם אני בשלב מסוים התחלתי לשנוא את עצמי ולהבין שאני כלום ושום דבר, פרט לשמנה.

בנעוריי נתקלתי יום אחד באלבום התמונות (כן, כן, כזה של פעם עם דפים מצהיבים וניילון נדבק) ופגשתי בתמונות ילדותי. ראיתי ילדה מתוקה ויפה, חמודה וחייכנית עם עצב בעיניים, וכן גם לא סקיני, אבל ממש לא הפרה הענקית שהרגשתי. הייתי בהלם. לא הבנתי למה גרמו לי להרגיש כל כך מכוערת וענקית כשזה לא היה נכון. שם החל השינוי שלי והחלטתי שאני מתחילה להביט במראה, להכיר את עצמי באמת (לא מה שאחרים אומרים לי שאני), מתחילה להכיר את גופי ולמצוא את ההגדרות שלי בלי עזרה מאחרים. יצאתי למסע היכרות אישית עם עצמי ולמדתי לקבל ואחר כך גם לאהוב את מי שאני, מבפנים ומבחוץ, כמו שאני. גיליתי את היתרונות והחוזקות שלי (כן, מסתבר שלכולן יש כמה כאלה) והשלמתי עם החולשות ו"החסרונות" שלי. למדתי לקבל את המכלול הזה באהבה ובעיקר למדתי שאין חוקים, אין תבניות ואין הגדרות. אני יכולה להיות ולהרגיש מה שאני רוצה, גם אם זה לא תואם תקן חברתי כזה או אחר.

לאתר של גאלה רחמילביץ
לדף הפייסבוק של גאלה רחמילביץ

אישה שמנה אחרי אימון כושר (ShutterStock)
את מסתכלת במראה ורואה מפלצת, למרות שאת רחוקה מלהיות כזאת (צילום: Shutterstock)

עם השנים, אחרי שכבר הרציתי המון בנושאי סטיילינג ודימוי גוף, החלטתי להוסיף שאלה באמצע כל הרצאה: "איך נראית לפני חמש שנים?". מדהים שברוב המקרים גם נערות צעירות וגם נשים בוגרות חזרו על התשובה "פתאום, כשאני מסתכלת על תמונה שלי מלפני חמש שנים, אני חושבת לעצמי 'דווקא הייתי יפה' אבל אני זוכרת שממש לא הרגשתי כך". כשביקשתי מהן לתאר איך הן נראות ומרגישות עכשיו - התשובות שקיבלתי היו בעיקר שליליות ומלאות ביקורת עצמית נוקשה: "הבטן שלי/יש לי ברכיים מזעזעות/ אני לא חושפת זרועות כי הידיים שלי מחרידות" ועוד.

ואז תמיד מגיע השלב שאני מציבה בפניהן מראה ואנחנו מתחילות ללמוד להביט במציאות. לא בדמות שאנחנו מדמיינות לנו בראש איך אנחנו נראות (והדמות הזו אוספת עם השנים גם כל מיני 'שריטות', למשל שיש לי ישבן גדול כי פעם, כשהייתי בת 3 ילד בארגז החול זרק הערה של 'יואו איזה ישבן גדול יש לך' ומאז הידיעה הזו הולכת איתי). אנחנו לומדות להביט למציאות בלבן של העיניים. בוחנות את הפרופורציה האמתית, ולא אין לזה קשר למשקל, גיל או כל מספר אחר. פשוט פרופורציה. תמיד, בלי יוצא מן הכלל, הן מגלות ש'השריטות' שהן אספו לאורך השנים לא תואמות את המציאות, ולא בגלל שאני מייפה אותה, בגלל ששכחנו להביט במראה ולראות אותנו על אמת. בלי להתנצל, בלי להצטדק, בלי להצטנע, בלי לחפש מה גרוע בנו.

גאלה רחמילביץ' (באדיבות המצולמים)
"פעם, כשהייתי בת 3 ילד בארגז החול זרק הערה של 'יואו איזה ישבן גדול יש לך' ומאז הידיעה הזו הולכת איתי" (צילום: באדיבות גאלה רחמילביץ)

פתאום המבט המבקר שצד כל סיבה לפגם הופך למבט מופתע, שמבין שהמציאות ממש לא זוועתית כמו שחשבו. הן מבינות שהן 'בסדר' וממש לא מחרידות כמו שהן חשבו. מדהים לראות איך זה קורה בכל פעם מחדש, ולא משנה אם זו נערה בת 15, אישה בת 32 או אישה בת 67. ואני שואלת מדוע?

מדוע החברה חינכה אותנו שאנחנו צריכות להיות רעות כלפי עצמנו ולפתח שנאה כה תהומית עבור גופנו? מדוע אנחנו יכולות לראות את היופי בכל נשות העולם (מהבת, השכנה ועד המוכרת במכולת), אבל אנחנו לא יכולות לראות את היופי שלנו? מדוע מחנכים אותנו שלהגיד על עצמנו 'אני יפה וטובה' זה לא צנוע וראוי? האם זה כה שחצני? ואם כן, מה רע בשחצנות? מה כל כך נוראי בפרגון עצמי ובאהבה עצמית?

גאלה רחמילביץ' (באדיבות המצולמים)
אל תתביישי להרגיש שאת הכי טובה והכי יפה בעולם (צילום: פזית עוז)

כון, אני כבר לא ילדה, ואני מכירה את המנטרה שגורסת ששופינג זול מפסיכולוג, וכשרע לנו אנחנו צריכות לקנות, אבל אני לא מסכימה איתה. אל תתבלבלי, אני אוהבת שופינג, אבל אני מודעת לעובדה ששופינג הוא לא מזור לשנאה עצמית. מי שקונה רק כדי להרגיש שנייה של אושר מגלה חשבון נפוח ומלא מוצרים שאין לה צורך בהם בבית. כי נכון ששופינג זה כיף, אבל את לא באמת צריכה 90 מדפי עץ עם מקרמה ו-73 חולצות טי שירט. ובינינו, כשאת לא אוהבת את עצמך, את גופך ואת מי שאת, שום טי שירט ביקום לא תשנה לך את ההרגשה באמת.

במקום להסתכל בעוד 5 שנים אחורה, להיזכר בתמונות שלך ולגלות שהיית מהממת אבל הרגשת דוחה ומכוערת, אולי הגיע הזמן שפשוט תקבעי לעצמך דייט עם המראה, תביטי באישה שנשקפת מולך ותחפשי מה טוב בה. את הרע בעצמך את מוצאת צ'יק צ'ק- אין צורך לחפש, תנסי להתמקד דווקא במה שטוב ויפה. מבטיחה לך שתמצאי.

קניון דיזנגוף סנטר בתל אביב, מרץ 2015 (ShutterStock)
שופינג זה נחמד, אבל זו ממש לא תרופה נגד שנאה עצמית

תרשי לעצמך להסתכל לעצמך בעיניים, לנהוג כלפי עצמך כפי שאת נוהגת באמא שלך, בבת שלך או בחברה טובה. תני לעצמך מילה טובה, פרגני לעצמך על משהו, גלי את האזורים בגוף שאת אוהבת. מבטיחה לך שמדי יום תגלי עוד ועוד דברים טובים בך. אל תסתירי אותם, תחגגי אותם. תהיי את, תחייכי על אמת, תיהני, תצחקי, תחווי, תאהבי, תרשי לעצמך פשוט להיות את, כמו שאת. תשברי את החומות שבנית, תפסיקי להתחבא ותגלי כבר עכשיו שאת מהממת, כי חבל שתבזבזי עוד 5 שנים ועוד 5 שנים ועוד 5 שנים על שנאה עצמית. חיים פעם אחת, תחיי אותם, גם אם החברה אומרת לך שיש תבנית אחת של יופי וזה כמו הבחורה בפרסומת מלאת הפוטושופ באיילון. זה שקר. אין תבנית אחת של יופי. את יפה, כדאי שתביני ותפנימי את זה, לפני שתגלי שהופ - הזמן טס ובזבזת אותו על להקטין ולשנוא את עצמך, כדי שלאחרים יהיה יותר נוח ולחברות מסחריות יהיה קל יותר למכור לך דברים שאת ממש, אבל ממש, לא צריכה.

שנאה עצמית זה הכי אאוט, שחררי את הטרנד הזה, הוא ממש לא מחמיא לפנייך.