בווידיאו: פאולינה פוריצקובה בת ה-19 בקליפ לשיר "Drive"של להקת ה-Cars, שנת 1984.
הטרדות מיניות היו במשך שנים סוד גלוי בהוליווד, כך הזדעזענו לגלות עם התפוצצות פרשת הארווי ווינשטיין, מפיק העל שהטריד נשים תוך כדי ניצול כוחו והשפעתו. אבל התופעה, למרבה הצער, התקיימה גם בעולם האופנה. וממש כמו שחקניות צעירות עם שאיפות גדולות שחששו להתלונן על נושאי תפקידים משפיעים, כך גם דוגמניות חסרות ניסיון סבלו בשקט - ואף האמינו ש"ככה זה" ואולי אף מדובר ב"מחמאות" כלפיהן. כך גילתה דוגמנית-העבר פאולינה פוריצקובה בפוסט באינסטגרם שפירסמה לאחר שנשאלה רבות לאחרונה אם חוותה הטרדה מינית בעברה.
פאולינה פוריצקובה, 52, דוגמנית, שחקנית וסופרת, הייתה אחת הדוגמניות המבוקשות והעסוקות בשנות השמונים. כחולת העיניים התמירה (1.80 מ') עם הפנים הרבועות והשיער הגולש נולדה בצ'כוסלובקיה וגדלה בשבדיה. היא החלה את דרכה בדוגמנות ב-1980 בהיותה בת 15, לאחר שבסוכנות עלית התקבלו תמונות שלה ששלחה צלמת, חברת משפחה. היא הוזמנה לפריז, ותוך זמן קצר הפכה לשם לוהט בבירת האופנה הצרפתית.
ב-1984 היא הייתה לאישה הראשונה ממרכז אירופה שהופיעה על שער גיליון בגדי-הים של מגזין ספורטס' אילוסטרייטד, מה שפירסם אותה מיידית גם בארצות-הברית. באותה השנה היא הופיעה בווידאו-קליפ של השיר "Drive" המצליח של להקת הרוק האמריקאית The Cars (שפעלה בין 1976-1988), וחמש שנים אחר-כך נישאה לסולן הלהקה, ריק אוקייזק. לבני הזוג יש שני בנים, (ג'ונתן (24) ואוליבר (19).
במהלך הקריירה שלה היא הופיעה אינספור פעמים על שערי מגזיני אופנה מרכזיים מסביב לעולם, כולל בווג על מספר גרסאותיו, ELLE, הארפר'ס בזאר, סלף, קוסמופוליטן (כולל על שער גיליון 20 שנה למגזין ב-1985) וגלאמור. היא הצטלמה לקמפיינים רבים של בתי אופנת-על כמו דיור, הרמס, ורסצ'ה, שאנל, אוסקר דה לה רנטה ועוד. היא נבחרה פעמיים (ב-1990 וב-1992) על-ידי מגזין פיפל לאישה היפה בעולם. ב-1988 היא נבחרה לשמש כפנים של ענקית הטיפוח אסתי לאודר, וחתמה על חוזה של 6 מיליון דולרים שהיה אז הרווחי ביותר לדוגמנית אי פעם.
באותו הזמן שונתה התדמית שלה מדוגמנית בגדי-ים (היא אגב הצטלמה גם לקטלוג של גוטקס) לאישה אירופאית מתוחכמת, והיא נשארה הפנים של החברה עד 1995. לאחר לידת בנה הראשון ב-1993, היא עסקה פחות בדוגמנות והחלה להופיע בתפקידים קטנים בקולנוע עצמאי. במקביל היא הוציאה ספר ילדים ורומן המבוסס על חוויות אישיות כנערה דוגמנית בפריז של 1980. מדי פעם היא מופיעה בתכניות אירוח ובתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה (כולל כשופטת ב"הטופ מודל הבאה") וכותבת טורים בעיתונות. מדי פעם, בדומה לסינדי קרופורד, היא מצטלמת לקמפיין כזה או אחר.
"מה זה צריך להיות שגברים מטונפים בעמדות כוח מזמינים נערות ונשים לחדרי המלון שלהם, פותחים את הדלת בחלוק רחצה, קוראים לזה 'פגישה' ומבקשים מסאז'? כולם שואלים אותי אם יש לי סיפור נוסח הארווי ויינשטיין. אין לי. אבל הסיטואציות שמתארות הקורבנות שלו מזכירות לי אינספור דברים שקרו לי והייתי עדה להם בתחילת הקריירה שלי בגיל 15". כך נפתח הפוסט של פוריצקובה, שבהמשך מגולל באופן כללי הטרדות מיניות בתעשיית האופנה בתקופה שבה התופעה כונתה "מחמאות".
"אם גבר בעל כוח (בדרך-כלל צלם או לקוח) היה מטריד דוגמניות אחרות ולא אותך, היית שואלת את עצמך מה לא בסדר איתך. הטרדות היו עניין יומיומי. נערות היו חסרות כוח לחלוטין. שמענו על מקרים של בנות שעזבו חזרה הביתה לאחר אונס ורק אמרנו 'Yap'. זה היה סיכון מקצועי". כך היא מתארת את התמונה בתחילת שנות השמונים.
כנערה צעירה, היא למדה לתמרן בתעשייה שהתגלתה לא פעם כמסוכנת. היא חייכה כש"החמיאו" לה, נמלטה מחדרי בתי מלון של גברים בעמדות כוח שביקשו מסאז', דאגה שהם ירגישו תמיד חזקים ועדיפים ושהכל בעצם קורה בגלל שכך הם עצמם רצו. לפחות זה מה שהיא אמרה לעצמה אז. היום היא מבינה את הדברים אחרת. "האמת היא - שפשוט היה לי מזל". כלומר, הכל היה נתון ליד המקרה. השאלה המתבקשת היא האם אלו פני הדברים בתעשיית האופנה גם היום.