בווידיאו: ברוק שילדס בת ה-15 בקמפיין הג'ינסים של קלווין קליין, 1980.
מעצב האופנה האגדי קלווין קליין הוציא השבוע ספר שולחן קפה אמנותי, הסוקר דימויים בתולדות בית האופנה מקמפיינים פרסומיים ואירועים שונים. קליין בן ה-74 מכר ב-2002 את החברה שייסד 35 שנה קודם. שנתיים אחר-כך, ב-2004, הוא פרש מעיצוב אופנה, ומאז התראיין מעט מאוד. אך בכל פעם שהיה לו משהו לומר, דבריו צוטטו בכל מקום והיו נושא לדיון ער, כמו למשל מורת רוח שהביע במפורש בשנה שעברה בנוגע לליהוקה של קנדל ג'נר לקמפיין ההלבשה התחתונה של CK. היום משמש ראף סימונס כמנהל קריאטיבי בבית האופנה.
בספר המגיע עם שלוש כריכות שונות, ניתן למצוא תמונות איקוניות כמו זו של ברוק שילדס בת ה-15 בקמפיין הג'ינס שצילם ריצארד אבדון ב-1980; קייט מוס בצילומי עירום בשחור-לבן שצילם בן זוגה אז מריו סורנטי במחצית הראשונה של שנות ה-90; הקופץ במוט האולימפי טום הינטנוס; דוגמן ההלבשה התחתונה הראשון של המותג בצילום הזווית הנמוכה של ברוס וובר שהיה אטרקציה בלתי נשכחת בטיימס סקוור ב-1982; צילום השחור-לבן המקסים של כריסטי טרלינגטון עם ילדונת על חוף הים שצילם ברוס וובר ב-1992, ועוד.
במקביל ליציאת הספר, קליין חרג ממנהגו ושוחח עם הניו-יורק טיימס על הספר עם הכותר הפשוט, "קלווין קליין", שהעבודה עליו נמשכה שלוש שנים. בספר בהוצאת ריזולי יש 480 עמודים, מיעוט טקסט וריבוי ויזואליה; 330 תמונות השחור-לבן והצבע בו נבחרו מתוך מאגר של 40,000. קליין, שנודע בקמפיינים פרובוקטיביים לעתים עם אסתטיקה מינימליסטית ואווירה טעונת מיניות, דיבר בריאיון על המותג שלו וההחלטות שהתקבלו במהלך השנים.
על ההחלטה להוציא ספר:
"אנשים הציעו לי להוציא ספר במשך שנים, כולל ג'קי אונסיס ואנה ווינטור. אבל אני מעדיף תמיד להביט קדימה ולא אחורה. גם חששתי שזה יהיה אמוציונלי ולא רציתי להיות שם. אבל משיחות עם סטודנטים הבנתי שהם מכירים את השם וקצת פחות את מה שעשינו".
על מועד הוצאת הספק בזמנים של גילויים על התייחסות לנשים בהוליווד ובתעשיית האופנה:
"כל הדימויים האלו באו מחיי בנקודה כזאת או אחרת, במיוחד בתקופת חיי עם קלי (הצלמת קלי קליין ורעייתו בין השנים 1986-1996). זוהי פשוט השתקפות של מה שקרה. שנות ה-70 היו די מטורפות בניו-יורק. קמפיין האורגיה החל עם מחשבות שלי על סטודיו 54. אנשים שואלים אותי אם זה באמת היה ככה. כנראה. כן".
על שנות ה-70 כתירוץ של הארווי וויינשטיין להתנהגותו:
"מה שקורה בתרבות הוא לא תירוץ לנהוג באופן מתעלל. לא כולם עשו מה שהארווי עשה בשנות ה-70 או אחר-כך. זה לא עניין של תרבות, זה עניין של אופי. הוא ניצל את עמדתו לניצול נשים".
על הפרובוקטיביות בקמפיינים שלו:
"כשחשבתי על קמפיין הבושם הראשון שלנו ראיתי תמונות שהוצעו בהן נראו דוגמניות רצות בשדה חיטה ושאלתי את עצמי: 'זאת הסיבה שנשים קונות בושם? לא'. הן קונות בושם כדי להיות מושכות בעיני עצמן ובעיני גברים. האם זה פרובוקטיבי? זה להיות מציאותיים. ווג היה עב כרס ורציתי שהמודעות שלי יבלטו. אז פירסמנו תמונות על פני 6 עד 8 עמודים, פעם אפילו 27. לא תמיד הן היו מיניות, אבל הרבה פעמים הלכו לכיוון הזה, כי זה מי שאני וזה מה שעשיתי".
על תהליך בחירת התמונות:
"בחרתי מה שגרם לי לדפיקות לב מהירות. תמיד רצינו להיות יצירתיים ולרגש. בניתי את המותג שלי עם חברי ילדות, כמו שדונה קארן וראלף לורן עשו, ובניתי אותו על בסיס יצירתיות, בהנחה שאם אנשים ירצו את מה שיצרנו, הוא יהיה רווחי. כך הגענו לקייט מוס. נסעתי לפריז לראות תצוגות של מעצבים אחרים, פגשתי בנות מיוחדות, אבל הן היו בכל תצוגה. אז חשבתי שאין פה שום ייחוד. באותה תקופה דוגמניות הגדילו את החזה ועשו כל מיני דברים לגוף שלהן, ומצאתי את זה פוגעני, אז כשחזרתי הבנתי שאני צריך לעשות משהו אחר. אחרי לא הרבה זמן פטריק דמרשלייה התקשר אליי ואמר שיש מישהי שעשויה להתאים למה שאנחנו מחפשים. קייט הגיעה והביאה תמונות של עצמה שמריו סורנטי, חבר שלה באותו זמן, צילם. ואז שלחנו את שניהם עם מצלמה לאיזה אי".
על חרטות שאולי יש לו בנוגע לדברים שעשה:
"ניסינו להיות רגישים. פעם צילמנו קמפיין הלבשה תחתונה עם כריסטי טרלינגטון, שתמיד הייתה זהירה בנוגע לאופן שבו היא מוצגת. התמונות היו חושפניות, אבל לא מגונות. מכל מקום, נתנו לה את כל הנגטיבים כדי שלא ייעשה בהם שימוש כלל".
על עזיבת בית האופנה שלו:
"עזבתי כי חשבתי שעשיתי כל דבר יצירתי שרציתי לעשות ולא רציתי לעשות את אותו הדבר עד סוף ימיי. גם דברים שמעצבים צעירים בחברה עשו היו מוכרים לי, וזכרתי שכבר עשיתי אותם. רציתי לחיות אחרת".