תנו לשד להתבטא

מצד אחד נורא מעודדים אותנו ללדת, זאת אומרת מעבירים לנו את המסר שאין בכלל אופציה אחרת, ומצד שני, נשים שהופכות לאמהות, בישראל 2006, הופכות לשקופות בהיבטים רבים של החיים.

ניקח למשל את ההנקה, שוב פעם מסר כפול: מצד אחד, העידוד להנקה הגיע כבר למימדים פשיסטיים, שגורמים למי שלא מצליחה להיניק להרגיש פושעת. ומצד שני, אשה שחולצת שד לתינוקה בפרהסיה זוכה למבטים של "אין לך בית?". כמה פעמים יצא לכם לראות אשה מניקה ברחוב? לא הרבה וגם כשראיתם, היא בטח היתה עטופה בהיסטריה ולא נינוחה בכלל, כמו שהיא צריכה להיות בשביל שהחלב ייצא בסבבה.
איך לדעתכם יגיב הרחוב הישראלי למראה רבבות נשים החולצות שד לתינוקותיהן, בלי לכסות אותו? זה יראה מיני, בולט מדי? כניראה שכן.

בסקנדינביה מדובר במראה שכיח מאד. בארץ, לא הכניסו עבור ההנקה מחוץ לבית, הסתייגות, בחוק האוסר על התערטלות בפומבי.

בניגוד למסר הדידקטי, ההנקה כאקט ויזואלי ומעשי כמעט ולא זוכה להתייחסות בחיי היומיום הישראליים, זכור לי הניסיון לאסור על חברת מועצת עיריית ירושלים ענת מאור להיניק בזמן ישיבות ומאבקה בכך, והפרסומת השנויה במחלוקת בה צולמה הדוגמנית שירלי גליק מיניקה, בלוק סקסי ובאיפור כבד, לטובת מסעדת בשרים. שם ההנקה גויסה לשימוש שהוא על גבול הפורנוגרפיה.

שיתוף פעולה מרתק מביא בימים אלה למכירתן של חולצות שמיועדות לנשים מיניקות, שעוצבו על ידי מיטב מעצבות ארצנו. בכך נעשה צעד, קטן אך חשוב, לשינוי המצב בו נשים מיניקות הן שקופות: אף אחד לא סופר אותן ולא חושב עליהן, כצרכניות וכנשים שרוצות משהו יפה ללבוש.
שבע המעצבות: הגר אלמביק-הצופה ל"אלמביקה", נעמה בצלאל, חגית טסה, יעל כהן-רז ל"גרטרוד", יעל לב, קרן נפתלי ואליאן סטולרו, גויסו על ידי חברת "מטרנה", בשיתוף עם "ידיעות אחרונות", לפרויקט שההכנסות ממנו ייתרמו לעמותת "חיבוק ראשון".

המעצבת יעל לב מזכירה שגם העובדה שהיום יש בשוק מגוון בגדים לנשים שהן מעל מידה 42 היא דבר חדש, גם הן היו שקופות עד לאחרונה. "הפרויקט הזה הוא מבורך כי הגיע הזמן שייתנו תשומת לב לפלח הזה באוכלוסייה. מישהי שהיא אחרי לידה, גם ככה קשה לה להסתובב כדי לחפש בגדים אז לפחות שיהיה מה למצוא.
בגדים עושים מצב רוח טוב, וכשלאמהות טריות אין בגדים בשבילן זה עושה מצב רוח רע".

לב, כמו בצלאל וטסה, מוכרת את הדגם שהכינה עבור פרויקט בגדי ההנקה של מטרנה וההכנסות ממנו מיועדות לתרומה לעמותת "חיבוק ראשון".

הפרויקט המדהים הזה הופך למושלם בזכות התרומה לעמותה, שרק קיומה גורם לך לדמוע מהתרגשות. מתנדבות ומתנדבי "חיבוק ראשון" מספקים חום וקשר אנושי לתינוקות שננטשים בבתי חולים מיד לאחר הלידה ועלולים לבלות במחלקות, זמן ממושך. צוות בתי החולים לא יכול לספק שעות של ליטוף, שיר וסיפור לתינוקות, שננטשו כיוון שנולדו עם מומים או משום שהוריהם לא יכולים לטפל בהם. התינוקות האלה עלולים לבלות תקופה ממושכת במחלקות היילודים בבתי החולים".

איזו מצווה כפולה ומכופלת עשו יוזמי הפרויקט, שב"ידיעות אחרונות" זכה לכותרת "הנקה שיק", כשבשיתוף פעולה פורה אחד הם גם מספקים בגדים שימושיים וחיוניים לנשים מיניקות, שמעדיפות לא ללבוש את הטי שירט של בן זוגן שמאלץ אותן לחשוף את כל הבטן כשהן מיניקות, וגם תורם לעמותה המרגשת והחשובה הזו.

יעל לב תפרה חולצה שעשויה משתי שכבות של מעטפת, שהיא מחמיאה לשדיים המלאים ומטשטשת את הבטן שעוד לא חזרה למצב הטרום הריוני. החולצה היא בצבע שמנת, שחוץ מהקשר למוצרי חלב הוא משדר "רכות כזאת, משהו רך וטהור, גם לצבע יש השפעה על מי שלובשת אותו".

לב, בעלת רשת חנויות, שמאופיינת בעיצוב רך ונשי, אומרת שבעיניה גזרת המעטפת, שהיא עושה בה שימוש נרחב גם בהקשרים אחרים, היא ראשונית ובסיסית "את כורכת ועוטפת את עצמך. הרי עוד לפני שתפרו בגדים, קשרו אותם".

הדגם של לב, כמו גם של שאר המעצבות,
יכול לשמש כבגד לכל דבר גם אחרי תקופת ההנקה, כך "שלא צריך להשקיע מחשבה אם לקנות או לא לקנות" כדברי המעצבת.

כשהיא נדרשת לשאלת ההנקה בפומבי, שהרי החולצה שעיצבה מיועדת לחוץ ולא לבית, היא מעדיפה שזה יתבצע בצניעות אבל אומרת "זה דבר טבעי וצריך להתייחס לזה ככה".

כשאני מזכירה שיש נשים שחושפות הרבה
יותר סתם כשהן הולכות ברחוב, בלי להיניק. היא מעלה סוגייה מעניינת: "הן חושפות יותר בקלות כשזה לא שלהן. כשתבקשי מבחורה שעשתה השתלת חזה להראות לך היא תראה אותו כמו שהיא מראה את כף היד שלה. לא חקרתי את זה, אבל מהתבוננות, כשזה חזה מלאכותי יש קשר אחר לחזה, התפישה האינטימית משתנה".