"התכשיטים? אני דחפתי אותם", אמר אלבר אלבז, המנהל הקריאטיבי של לנווין, על האבזור האקסצנטרי והמוגזם שעטו הדוגמנים בתצוגת קיץ 2011 שהתקיימה בתחילת השבוע. ואכן, מי שחיפש את ההוכחה לכך, היה צריך פשוט להיכנס אל מאחורי הקלעים לפני שהתחילה התצוגה. בעוד לוקאס אוסינדריוור, המעצב הישיר של הקולקציה, בוחן את הדוגמנים הרבים שגדשו את החדר, ניגש אלבז אל מגשי עץ גדולים ומחופים קטיפה, שהכילו כמויות עצומות של שרשראות, גורף מהן מלוא החופן וכורך אותן סביב דוגמנים דקי-צוואר, שכמעט כפפו מהעומס.
אין ספק שאלבז היה מודע היטב לאפקט שהתחולל - כמות מסיבית של שרשראות, חוליות עבות, שיני עץ ושנהב ושאר קישוטים ספק שבטיים, הונחו על הדוגמנים המעודנים. "ראינו בעונה הזו כל כך הרבה חצאיות לגברים, שזה היה נראה לי בסדר. בזמן הזה שנשים לובשות מכנסיים, גברים יכולים ללבוש תכשיטים", הוא אומר בחיוך על ההכרעה הסגנונית המרתקת.
אולם האפקט העז שהותירה הקולקציה שהוצגה בגלריה מוארכת, מוארת ואלגנטית בגן הצמחים של פריז, לא היה נעוץ רק באותן שרשראות, אלא במידה רבה גם בעיצוב הבגדים עצמם, אקצנטרים ומודעים לכוחם, שחוט אופי קישר בינם לבין קולקציית הנשים של לנווין. על המסלול טופפו ז'קטים ששוליהם פרומים, מכנסיים סרוגים הדוקים וקצרים כמכנסי רכיבה או מעילי גשם חסרי שרוולים בעלי רוכסן כפול.
"יש הרבה יותר סינרגיה והרבה יותר דיאלוג, זה אותו ה-DNA" משיב אלבז לשאלה מדוע נראה שקו הגברים הולך ומתקרב לקו הנשים, מבחינת הסגנון, הקצב, הפרופורציות. עובדה, גם אותן שרשראות מדוברות, בשינוי קל, כיכבו בתצוגת הנשים האחרונה של לנווין. "זו הסיבה שבגללה הסכמתי להתעסק עם קו הגברים במקביל. לא רציתי למצוא מוטציה בצד השני. רציתי ששתי הקולקציות יגעו באותן נקודות, ברגישות, בווליום, באופנה שהיא אינדיבידואלית ובבגד שמדגיש את הפ?נים. אני חושב שעיצוב, המהות שלו, היא שצריך להשתמש בראש וברגש. אתה לא רוצה לראות 60 גברים שנראים בדיוק כמוך. אני אוהב מראות באמבטיה ובחדר השינה, לא ברחוב".
זו גישה שהפכה נדירה. על שבוע האופנה במילאנו בשבוע שעבר אמרו שהוא היה בעיקר "לביש" מידי
"מה זה לביש? אנחנו מנסים שלא להפסיד את החלום. בסופו של דבר, כשאתה קונה ז'קט ב-2,000 יורו אתה רוצה לקנות פנטזיה. זה האסנס, הבסיס, של אופנה עילית. זה לא לוגו אלא חלום, זה לקנות ז'קט שיאפשר לך לדמיין את עצמך במקום אחר", הוא מסביר בלהט.
חלומות בהקיץ, דמיונות, הפכו ממזמן לאחד הסממנים המזוהים עם אלבז. "היה פה קטע של Voyage", הוא אומר על קולקציית הגברים הזו. "בטיולים האלה אתה מחפש גם את עצמך. למה אנשים נוסעים עד נפאל כדי למצוא את עצמם?" מסביר אלבז את הפנטזיה שיצרה את העונה הנוכחית, עם פריטים רבים שנראים חתוכים ושסועים, כאשר קשה להחליט האם הם היו בלתי גמורים, או שאולי ניזוקו מן הדרך, משדרים בצד העוצמה גם פגיעות אינסופית.
אולם פנטזיות הן לא אמיתיות, ומגיע הרגע בו המציאות טופחת על הפנים. שניות לאחר הסבר המפורט על הקונספט, על הטיולים והאופי האתלטי של הבגדים, על הטקסטורות, מיישר אלבז את משקפיו העבים, מחייך וזורק לאוויר "אבל כל מה שסיפרתי לך זה שטויות".
שטויות? זה לא עובד ככה?
"כשאני עובד על גברים אני מתחיל בשאלה אחרת בכלל - איפה הגבר עומד ביחס לאישה. בגלל זה האנשים היום הרגישו כזה חיבור לקולקציית הנשים שלנו. אתה רואה היום נשים שהן עצמאיות, יוצאות עם בני עשרים, לא מסוות את הנשיות אלא מחצינות אותה. הנשים האלו נדלקות, על הרגיש, האמוציונלי, על האינטימיות של הבגד. זה מה שעושה אותו נחשק".
אלבר בן ה-49, גדל בחולון, למד בשנקר ועבר לניו יורק ב-1987. 20 שנה מאוחר יותר הוא נבחר לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם של מגזין טיים.
בארץ אתה נחשב סיפור הצלחה אדיר, אתה רול מודל של כמעט כל סטודנט לעיצוב אופנה...
"אני לא באמת מרגיש ככה".
לא מתייחסים אליך יפה בארץ?
"לא, מתייחסים יפה, אבל אתה יודע, כשאני בא לפעמים לבקר את המשפחה שלי, לא תמיד מזהים אותי או יודעים מי אני".
היית חייב לצאת מארץ? למעצבים המקומיים אין סיכוי כזה בישראל?
"אני חושב, שהייתי חייב לצאת ולחפש את עצמי. החיים שלי פה מסתובבים סביב העבודה, אני באמת נזיר של אופנה. אני יוצא ב-9:00 בבוקר מהבית וחוזר ב-23:00. אין לי ויקאנד כבר ארבעה חודשים. יש משהו בעשייה האין סופית הזו... אני עדיין קם בבוקר ושואל את עצמי אם אני COOL? אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה להיות רלוונטי בתור כותב, בתור יוצר בתור מעצב, להיות לא בעניין של סלבריטאיות, אלא לעשות את הדבר הנכון".
ומהו הדבר הנכון?
"יש עיתונים שאני קורא שמגיעים מהארץ ונעשה לי עצוב לראות את מלחמת האשכנזים והספרדים. אני, שבאתי מחולון, ואני אלבז, הכי מרוקאי שאפשר, לא הרגשתי אף פעם שונה. בקיצור, זה לא משנה מאיפה אתה בא, אלא רק לאן אתה הולך".
