'שיק פריזאי' הוא מונח נפוץ ומעורר קנאה, שמרבים להשתמש בו. הוא מעורר בדימיון דמות של אישה מצודדת ולבושה להפליא ומתאר את תחושת התשוקה האולטימטיבית כלפי אופנה.
אך המציאות הקשה מגלה, שלא קיים צמד מילים חמקמק יותר בהיסטוריית האופנה האנושית, וכל ניסיון להגדיר אותו מועד לכישלון. כולם רוצים שיק פריזאי, כולם יכולים להצביע עליו כשהוא מופיע בסערה, אף אחד לעומת זאת, לא יכול לומר ממה בדיוק הוא מורכב. או שיש שיק פריזאי, או שאין. לא קיימת אופציית ביניים.
האם מדובר בצללית קוקטית ואסופה? ייתכן, אם מבינים בכלל מה זה 'קוקטי'. האם הוא מסמל טעם בלתי מתפשר, יוקרתי ומחושב עד הפרט האחרון? לא בטוח, משום ששיק פריזאי נודע גם באגביות המרגיזה שלו, חסרת מאמץ ואפקטיבית כל כך בעת ובעונה אחת.
קחו לדוגמה את בית האופנה קרבן
ובכל זאת, יש מעצבים שעושים את הקריירה שלהם כשהם נישאים על כנפי השיק הפריזאי הארור, בעיקר משום שהם יכולים לנסח באופן ויזואלי את מה שאחרים לא יכולים להגיד. גיום הנרי הוא דוגמא מצויינת, ושווה לגלגל את שמו בפה רק משום שהוא כה רותח. הצעיר הנאה (32) שנכנס לבית האופנה הצרפתי קרבן (Carven) לפני כשנתיים ושינה את סגנונו לחלוטין, הזניק את המותג המנומנם בתוך תקופה קצרצרה למעמד המלכותי לא רק כלייבל החביב על האיט-גירל הבריטית אלכסה צ'אנג, שתועדה פעמים רבות לבושה בעיצוביו מכף רגל ועד ראש, אלא כשם הנרדף לכל מה שנערה נכונה מהבירה הצרפתית הייתה לובשת בדרכה לנקר עיניים לשלל התיירים שמקיפים אותה.
בית קרבן נוסד לאחר מלחמת העולם השנייה בפריז על ידי כרמן דה טומאסו, כאטלייה לאופנה עילית. השם, אגב, ניתן כהומאז' לאחת מלקוחות ההוט קוטור הפזרניות של התקופה, מדאם קרבן. החידוש העיקרי שהביא איתו בית האופנה לאורך שנות החמישים, היה הגישה הנשית, הנוחה, הקלילה והפשוטה לחיוב, שהוא הזריק לתחום שהיה נודע בעיקר בשמלות ערב נפוחות, מגושמות ועתירות מיני-תיפורים ופרטים. קרבן לא רק הציע שמלות שמתאימות לסגנון חייה של אישה במטרופולין מודרני, אלא אף הרחיק לכת והעמיד בגדים לנופש או לטניס, מהלך שנחשב לא מקובל בקטגוריה כזו של יוקרה.
הנרי החל את דרכו בבית ז'יבנשי ב-2003, בתחילה כחלק מצוות עיצוב קטן ומאוחר יותר לצד ימינו של ריקרדו טישי. שש שנים לאחר מכן הוא קיבל שיחת טלפון. מהצד השני, היה אדם שרצה לברר את דעתו על בית קרבן, שנודע עם השנים כסמל לאופנה מרוחקת, שמחמיצה את הקהל. הנרי סיכם זאת במשפט: "המותג צריך לשנות כיוון ולפנות לנשים אמיתיות". ימים לאחר מכן, מונה המעצב הצעיר והאנונימי כמנהל הקראטיבי, וקרבן, בקיץ 2010, הושק מחדש כקו אופנה מוכן ללבישה (RTW), עם מחירים הנחשבים נסבלים יותר מאלה של מותגי העל (שמלות קוקטייל בכ-600 יורו, לעומת אלפים בבתי אופנה כלנווין או דיור).
בעיצוביו, הנרי מציע חופש עצום ויוקרה נגישה וקלה ליישום, מלכודת דבש בעידן בו נשים מסוחררות ממגזינים מצולמים היטב עם מראות שאי אפשר לשחזר בבית. אפשר לומר שהערך העיקרי של קרבן הוא הוורסטיליות שגלומה בקו העיצוב. לא רק שכל אחד מהפריטים מתאים למקסימום פריטים אחרים, אלא שכל אחד מהם חצוף, סקסי, צעיר ברוחו ועתיר הומור - אכן משתנה בהינף אקססורי. הנכו?נות התמידית הזו, מתבררת כתמצית הטהורה של אותו שיק פריזאי. הנרי פשוט רוקח אותו בכישרון אלכימאי, המוציא מבגדים כה קלים ללבישה זהב. בקרבן, דבר אינו נראה מסובך, ומנגד, הכל נראה עשיר וקולע, כפי שמלמדים מכנסיים קצרים תפוחים כחצאית או שמלת בלון בהירה ומודפסת בעלת מחשוף, שני פריטים חולמניים וילדותיים ועדיין נשיים כל כך.
הנוסחא של קרבן, שטמונה ביכולת של הנרי לתת פרופורציות שובבות וצבעים משמחים לקלאסיקות (חליפות קלות בסגול או כתום; שמלות קוקטייל עם הדפס בניינים), הופכת במהירות להצלחה קונקרטית. לא רק על גבי כל מגזין אופנה, מווג ועד מוסף הסטייל של הטלגרף הבריטי, ולא רק על ידי חולות-אופנה מנוסות. אחרי הקולקציה הראשונה שלו, נמכרו הפריטים מתוכה לכ-70 בוטיקים ברחבי העולם. שישה חודשים לאחר מכן, המספר כמעט שולש. בסוף חודש מרץ האחרון, נפתח גם הבוטיק הראשון של בית האופנה בפריז, והבגדים מקולקציית קיץ 2011, כבר החלו להשתחל אל מקדשי פולחן אופנה כדובר סטריט מרקט בלונדון, קולט בפריז, אופנינג סרמוני בניו יורק או חנות המקוונת נט-א-פורטר. עוד רגע, רק עוד עונה אחת, והעולם כולו נשבה בקסם.