מחוץ לאולם

מי שעבורו התצוגה של קום איל פו, שנערכה אמש (רביעי) בפארק חירייה, הייתה אירוע האופנה הישראלי הראשון, עלול לפתח אשליות באשר למצבה של תעשיית האופנה בארץ, שהרי הנוהג הישראלי דואג להחצין את עלויות הארוע וכמו בחתונות, כך גם בתצוגות.

המארגנים דואגים לכך שאף אחד לא ישגה ביחס לכמות המזומנים שנשפכה למען המוזמנים. אז שופכים, אבל אף פעם לא שופכים מספיק, ואז מתנדנדים על סוג של אמצע, על יוקרה בגרוש, על ארוע מלא בכל מה שנוצץ ואינו זהב. אבל יש מי שמחליט מראש להסתפק במה שיש ולייצר תצוגה אינטימית שתתרכז בבגדים, כאלה הם קום איל פו.

נראה כי רוב התצוגות המועלות בארץ לא מסוגלות להציג את השקט הנעים והנקי שקום איל פו העלו על המסלול, באמצע מה שהיה אתר פסולת. בקום איל פו הצליחו לדחוק את הישראליות המוכרת הצידה, ולא בעזרת הרבה מאמץ. הלוקיישן, שהתאים לרוח החברה המקדמת אג'נדות חברתיות שונות, כמו עטף את האירוע במחשבות שנעדרות ממסלוליה הצרים של תעשיית האופנה.

היו שהתרעמו על כך, ובעיקר על הריח, והתקשו להבין את הקשר בין פארק הזבל לתצוגת האופנה. אך הביתן בו התקיימה התצוגה, המשרת בימים כתיקונם את המרכז ואת בית הקפה האורגני של הפארק, התברר כחלל מקסים ושטוף אור. הרבה בזכות תריסי ענק עם מסגרות בגוון ירוק-בית חולים, שהחליפו את קיר הבטון בצידו האחד של החלל. לקראת תחילת התצוגה, ובעקבות התלונות על הריח, חלקם נסגרו, אך חלקם סירבו להיסגר, ונותרו פתוחים ומאווררים בעקשנותם.

על המסלול עלו דוגמניות מקצועיות ו"לא-דוגמניות", לבושות בסגנון נקי, עם מעט מאוד הדפסים, ועם הרבה מאוד חן. לעתים כזה שעוטף את המותניים ברכות, ולעתים כזה שעוטף את הסילואט מרגל ועד ראש, אם בשמלה ארוכה ואם בחליפה גברית שהתפרקה לגורמיה, ושחלקה העליון נלבש על הגוף הנשי, כשהכתפיים נשפכות מעט מטה. המשותף לכל היה התחכום, שלא נס לרגע מהמסלול, ודאג לא להיראות מתאמץ.

ספק אם החן הבלתי רגיל הזה סיפק את מי שהתרגל להפגנת עושר ויוקרה מן המניין, אך דווקא בכך היה טמון כוחם של קום איל פו. התצוגה הייתה רחוקה מהישראליות הדורסנית, שמסוגלת לצאת לרחוב בפריט מחויט, אך עשוי פוליאסטר, מבלי להבין שהמחויט דורש את הכבוד והזמן הראויים לו ולמרות שהוא נראה כמו הניסיון להיות משהו אחר.

מקורות ההשראה של קום איל פו ברורים. המעצבים התרשמו, ובצדק, מתצוגת החורף של מרק ג'ייקובס, ומשכו בדומה לו את החצאיות הארוכות אל עבר מקומות תמימים יותר, נעריים יותר, שהותירו מחוץ לתמונה את טרנד הנשיות השופעת של שנות ה-50. הסטיילינג, מצידו, הוכיח עד כמה קל לייצר את המסגרת של חורף 2011 של דריס ואן נוטן, על ידי הפריטים של קום איל פו. הדגש במובן זה הושם על התיקים הבינוניים שהוחזקו בצמוד לירכיים, ועל משקפי השמש העגולים והכסופים.

ההבזקים המוכרים שנראו על המסלול, הוכיחו שהפעם קום איל פו הפסיקו לפחד מהאופנה. בעבר היו בוחרים בקום איל פו לקדם את האידיאולוגיות שלהם על חשבון האופנה ולתת קדימות למלחמה בכיבוש, בניצול ילדים עובדים, ולאמירות נגד אופנה מהירה ובעד הפמיניזם. הבגדים תמיד היו טובים אבל לא סיפקו אמירה שגלשה מעבר לתוכן האידיאולוגי שלהם. הפעם היה נראה שהמרכז הוא אופנה והיתר נוכח שם, עם התייחסות למה שמתרחש בתעשיית האופנה העולמית ובלי התחכמויות מיותרות.

חצאית מקסי שחורה, שנלבשה עם גופייה העשויה צמר בחלקה הקדמי, הבהירה את נקודת המפנה. מקדימה נוצר התחכום הידוע של קום איל פו, שנוצר בשל האורך שייצרו שני הפריטים הכהים, ומאחור התגלתה העובדה שהטקסטורה של שני הפריטים אחידה.

כוחה של אירה גולדמן, המעצבת הראשית של המותג, בלט בגזרות הנקיות ובפרטים הקטנים שהוסיפו עניין למראה הנקי, באופן שלא הפך לרגע אחד שמכסה על היעדר הקישוטיות של העונה. לז'קט אפור וקטן נוספו מדרגות בחלקו התחתון והאחורי, כאלה שהדהדו לעולמם הישן של הגברים; בז'קט אחר, בגזרת בוי-פרינד, שני הכיסים הקדמיים נכחו גם בחלק האחורי, ושיחקו עם הפריט הקלאסי והמוכר; בווסט אחר, בעל גזרה א-סימטרית, שנראה מלכתחילה מוכר וכמו לא שייך לעונה, הגב היה מרכז העניין, כשחלקו האחורי של הווסט לקה גם כן בא-סימטריות ובצרה שחשפה יותר את הגב; ואילו בסריג פשוט בגזרת קרדיגן, שעלה על המסלול כמה פעמים, תפרי הכתפיים כמו נמתחו החוצה, והוכנסו בחזרה למקומם על ידי תפר קטן, כך שהכתפיים קיבלו הדגשה עדינה. פריטים אלה, ועוד רבים אחרים, דאגו לכך שהתצוגה, שהסתיימה במקבץ אנקדוטות אדומות, תתייצב קודם כל כמוקד של תשוקה, כאוסף פריטים מרהיב שהחשק אליו הוא חד משמעי.

שמלות 990-2200 שקלים; ז'קטים 990-3200 שקלים; מכנסים 750-1390 שקלים; מעילים 1390-2200 שקלים; טי-שירטים 190-590 שקלים; סריגים 590-2500 שקלים; חצאיות 990-1790 שקלים; חולצות 790-990 שקלים.

צילום וידאו: דייב שחר
עריכה: אמיר קוטיגרו