הוא נמס לנו מול הפנים

"אל תשכח שאבי היה חלבן... וגלידה עשויה מחלב, לא?", במילים אלו, סיפר השבוע קרל לאגרפלד לבלוג העורך של מגזין W, על הסיבות שהובילו אותו לצלם ולביים סדרה חדשה של סרטוני פרסומת בני כ-3 דקות עבור מותג השלגונים 'מגנום'. בהחלט לא דבר שכל מעצב אופנה במעמדו היה בוחר לעשות.

לאגרפלד, האחראי על הקולקציות של בתי האופנה שאנל ופנדי, מאשר כי פרסומות הן הקטע שלו כרגע. "עשיתי הרבה קמפיינים כי זו הקריירה החדשה שלי. תמיד אהבתי את עולם הפרסום. אם לא הייתי באופנה, הייתי פרסומאי". ואכן לאגרפלד מצלם לא רק את מודעות הקמפיינים של שאנל, אלא גם של בתי אופנה אחרים, כמו אלה של קו הגברים של דיור, ואף ומעמיד הפקות אופנה עבור המגזינים הגדולים בעולם.

בעוד שסביר להניח כי לאגרפלד בן ה-77, הפעיל בעולם האופנה משנות ה-50, לא ייזכר בהיסטוריה כצלם האופנה המוכשר ביותר של התקופה, קל להבין מהו הערך המוסף אותו הוא מביא לתחום. מדובר כאן בעיקר ביכולת לייצג את זווית הראייה המוחלטת שלו לגבי הקולקציות. ביחס לפרסומת של מגנום, לעומת זאת, שאף הוצגה כחלק מפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק, ייתכן שיש צורך להיות מסוייגים יותר ביחס לתרומה האמנותית שלו.

הסרטון מגולל את סיפור צילומי האופנה המפרכים של השחקנית האמריקאית רייצ'ל בילסון והתאהבותה בסמל פאלי מצופה שוקולד. אם שוכחים לרגע שלאגרפלד צילם, ומתעלמים מהופעתו של הדוגמן/נער השעשועים העילג, באטיסט ג'יאביקוני, נותרים בעיקר עם פרסומת ארוכה מידי, חסרת פואנטה, ומעל לכל - חסרה כל רמז לכישרון של לאגרפלד להכפיף הומור עם יופי. בסופו של דבר, זו בסך הכול פרסומת לגלידה, בלי כל ברק או שנינה. אפילו הניסיון לדלות מתוכה איזו אמירה צינית על צלמי אופנה (כשהצלם של בילסון מתקן ללא הרף את הופעתה), נוזל במהירות כעיסה דביקה על עיני הצופים.

לאגרפלד הוא אחד הבודדים במעמדו שמעז לפעול בשיטת הפופ ארט, זו שמבינה כי שכפול ונגישות אינן מחסום בפני אמנות. ללאגרפלד אין שום בעיה להטביע את שמו על כל תוצר, מסחרי ונפוץ ככל שיהיה, וקו החשיבה הזה מנוגד לאופיה של האופנה הגבוהה, הכוללת תפירה איטית, ידנית ופרטנית.

לפני כשבע שנים, כשהדבר היה רחוק מלהיות מקובל, יצר לאגרפלד היוקרתי קולקציית קפסולה לרשת המסחרית H&M והוא לא עצר שם. בשנה שעברה, הוא הודיע כי קו האופנה הנושא את שמו (Karl Lagerfeld) יעבור לשיטת תפוצה דמוקרטית, שתסתמך אך ורק על מכירה דרך חנות אינטרנטית ובטווח מחירים נמוך, מתוך כוונה להגיע להמונים. הוא אף הגדיל לעשות, והוציא לפני כשנה עם קוקה קולה בקבוקי משקה מעוטרים בדמותו. בין פחיות המרק של וורהול והמיזם המסחרי הזה, אין מרחק גדול כל כך. לפני כחודש הושקה גרסה שנייה לבקבוקים המעוצבים, כך נראה שהפרסומת למגנום, היא בסך הכול ההתפתחות הטבעית של הרעיון.

ולמרות זאת, ישנו מימד של אנטי-קליימקס חמור, מדכא במידה מסוימת, המתלווה לצפייה באותה פרסומת בנאלית, או באותם בקבוקי קוקה קולה שהוצאו פעם נוספת (בפעם הראשונה הייתה להם תנופה גימיקית יעילה למדי). היכולת שלו להעמיד בהצלחה ראויה 8 קולקציות בשנה (ארבע לכל בית אופנה), להפוך את שאנל מבית אופנה אלגנטי ומאופק לפנטזיה מרטיבה של כל נערה, להיות סלבריטאי בקנה מידה עולמי, ולהביא את האופנה הגבוהה לשיחת היומיום בכל סלון, היא תמצית המודרניזם. הוא כבש אותה באופן מוחלט. אבל אחרי שזה כבר נעשה, נגזר על העמדה החתרנית להישחק. לאגרפלד, נפל אל בור הקלישאות. סביר, שגם הוא הבין שכדי לשרוד אחרי שנאמר כל מה שהיה חייב להיאמר חייבים לנקוט בשיטה אחת: פופוליזם. ופופוליזם, חנפני ומאשר את הערכים הבנאליים ביותר, הוא גיליוטינה ליצירתיות.

סימני שיעמום ותחושת מיצוי קשה, מופיעים לא רק בעיסוקיו הצדדים של לאגרפלד. הקולקציה האחרונה שהציג עבור שאנל, לחורף 2012, מראה שאלה מחלחלים עמוק גם למקום הטהור ביותר שלו. זו הייתה קולקציה שספק אם תוזכר בהספדיו. על הרקע הניאו-אפוקליפטי (התפאורה כולה נראתה כעולם שחרב), התגלתה אופנה חסרת מעוף. כזו שתהפוך ללהיט בקרב ילדות, ובוודאי תכתיב כמה טרנדים, ואף תימכר היטב בזכות שמו, בדיוק כמו בקבוקי הקולה או הפרסומת למגנום, אך מנגד לא תעשה שום הבדל. כי כמו שלאגרפלד יודע, אך מסיבותיו מעדיף להתעלם, אחרי שמשכפלים את השם פעם אחת יותר מידי, מגלים בסופו של דבר שהוא מוטבע על אוויר.