הצד המלוכלך של הצלחת

מגזין ווג פריז חוגג בימים אלה יום הולדת ומסכם 90 שנות פעילות בגיליון אוקטובר המוקדש לעניין. ווג פריז ידוע כאחת השלוחות הרדיקליות והפרועות ביותר של קבוצת ווג, והפעם נדמה שהצוות המפיק אותו, ובראשו העורכת קרין רוטפלד, עשה ככל יכולתו כדי להתעלות על עצמו. כצפוי, הגיליון החדש מכיל כמה פצצות מתקתקות הדנות באופן נוקב בנושאים שנויים במחלוקת, וכך, לצד הפקת אופנה שעוסקת בשבעת החטאים הנוצריים (ומשלבת בין היתר גם הומו-ארוטיקה), בולטת גם הפקת "משתה" פרובוקטיבית, שכבר גרמה לתהודה תקשורתית נרחבת.

הפקת האופנה המדוברת, המכונה "festin" (מצרפתית, משתה/סעודה), מתעדת את הדוגמנית המלאה קריסטל רן, לבושה בסריגי דייגים עבים, במהלך פיאסטת אכילה גרוטסקית ובהמית של מעדנים נחשבים. ההפקה, שצולמה על ידי נסיך הפרובוקציות המיניות טרי ריצ'רדסון וסוגננה על ידי רוטפלד בעצמה, מעלה שוב את נושא המידות הגדולות האהוב כל כך על עולם האופנה, אולם, כהרגלו של המגזין, העניין נבחן מזווית ביקורתית.

במידה מסוימת, ההפקה הזו מנסה לעשות דבר שלא נעשה עד היום, במסגרת הדיון הציבורי בנושא המידות גדולות - כניסה לתוך הצלחת של הדוגמניות המלאות. האמירה הנוקבת העולה מתוך רצף הצילומים היא בהעלאת קשר ויזואלי תקיף בין פרופורציות גוף גדולות לאכילה דקדנטית. למעשה, היא מגרה את המחשבה להמשיך ולתהות מהו גבול הטעם הטוב. בשנה החולפת הועלו הנשים השמנות על נס, וזכו למבול של התייחסות - הן בהפקות אופנה והן על מסלולים וכפרזנטוריות, אולם סיבת ההשמנה עצמה, הדרך שבה היא מתרחשת, נותרה בצללים. הנשים השמנות זכו להתייחסות סטרילית של מיעוט מדוכא הסובל מגזרת שמיים. כך, שכולם, מפראדה ועד אחרון מגזיני האופנה, הראו נשים שמנות, אבל לא אמרו מילה אחת על אוכל. זאת, בניגוד גמור לתופעה ההפוכה – רזון - הנספרת תמיד דרך הצלחת.

הזווית ממנה תקף ווג פריז את הנושא, יכולה להיראות כקריאת תיגר או דווקא השתחררות מוחלטת. חזירות או הנאה פרועה? התשובה לגוף השמן, למידה הגדולה, ולהתייחסות האובססיבית אליהם לאחרונה, אינה ניתנת בכוונה. כהרגלו של המגזין, שמעלה את הדיון אך אינו מכריע בו (בדומה להפקת עבר בה הוצגו דוגמנית עטופה בפרוות מול סיסמאות בגנותן), התמונות עומדות בדיוק על קו התפר שבין תחושת קבס לתחושת עונג. שני הצדדים, של בדיוק אותה הצלחת. היופי והכיעור של הטרנד הכי משמעותי של שנת 2010.