דולצ'ה וגבאנה הציגו ביום א' במסגרת שבוע האופנה במילאנו, כ-80 מערכות בגדים, כולן בלבן, מה שמעלה את התהייה מתי הפכו כלות למוזה לגיטימית למעצבי על? לאחר ששכך הסינוור הראשוני מכמות הצבע הלבן ששטף את המסלול (אם לא מחשיבים שמלה מנומרת סוררת או זוג מחוכים שחורים), הסתמנה ההבנה שדולצ'ה וגבאנה לא התכוונו ליצור קולקציה על כלות, או של כלות, לפחות לא במובן הפשוט של הקונספט. סביר יותר להניח שהמטרה הייתה פורעת סדר הרבה יותר. מה שעניין את השניים היו החומרים המקיפים את עולמה הצר וההמוני של הכלה לעתיד, וכיצד ניתן לקחת אותם, אולי לנתק אותם מייעודם המקורי, ולהכין מהם בגדים כמעט חדשים. כך, על המסלול הדהדו מעין שמלות כלה שעברו פירוק וזכו לפרופורציות קצרות וחושפניות יותר. רגעי השיא נרשמו בפריטים שהיו כהכלאה בין מפות מקרמה למחוך הדוק, או בין וילונות צחורים ובדים רקומים. מהלך, שניתן לכנותו פאזל של טלאים מתוך נדוניה שלמה.
אפשר לראות ברעיון הקולקציה הזדמנות לחופש אדיר, הלוקח אלמנטים מסורתיים כל כך (הרי אין דבר שמרני כחתונה) והופך אותם על ראשם, מתוך מטרה ליצור רומנטיקה שאינה נדושה. הרי רק כלה מהפכנית למדי או כלה במנוסה, תתפור מחדש את הבדים שאספה לקראת היום הגדול. אך למרות הכל, בפועל, זוהי גם בדיוק הנקודה שבה הקולקציה כושלת, ומתבהרת כאחת היצירות החיוורות, תרתי משמע, של דולצ'ה וגבאנה ב-25 השנים שעברו מאז הקימו את בית האופנה. בתוצר הסופי לא היה דבר יוצא דופן. להיפך, אותה כלה אומללה פרמה את בגדיה ומחצלותיה רק כדי לתקף מחדש את האסתטיקה המוכרת לעייפה של בית האופנה, המתבססת גם כך על נגיעות לנז'רי, צללית שעון חול ושימוש מאופק בחייטות איטלקית. בנקודה מסוימת, ובעיקר בכל פעם שעלה איזכור למחוך או לתחרה, היה נדמה שזו רטרוספקטיבה בלבן לדגמים מהעונות האחרונות. לא בדיוק התחושה הרעננה שהקונספט חתר להציע.
פלטת הצבעים המונוכרומטית, שהתבססה כאמור כמעט באופן בלעדי על לבן, רק תרמה לתחושת הלאו?ת והסתטיו?ת. לאור המציגים האחרים בשבוע האופנה של מילאנו, זו הייתה החמצה חריפה של הזדמנות לשינוי. בעונה שבה צבע וצורה, כפי שהדגימו פראדה, ז'יל סנדר, גוצ'י ואחרים, בישרו את חזרתם המבורכת והנועזת, דולצ'ה וגבאנה עסקו במחזור חומרים. אולי זה הזמן לספר להם, שבעולם המודרני, חתונה היא מקור השראה תפל וסינתטי במיוחד.
וידאו: רויטרס
עריכה: יאיר דניאל
