פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תתמודדו

      התערוכה "פאם פאטאל" במוזיאון ת"א מזכירה שנשים סקסיות עשויות להפחיד מאד גברים. לא סיבה להצניע את המחשוף

      אם אשה היתה אוצרת את התערוכה "פאם פאטאל-האשה ההורסת", שמוצגת בימים אלה ועד לסוף נובמבר במוזיאון תל אביב לאמנות, הכותרת היתה ודאי "הם מ-פ-ח-ד-י-ם". אבל התערוכה לא רק נאצרה במובהק על ידי גבר (ד"ר דורון לוריא) אלא גם שמתוך 85 העבודות המוצגות בה ועשרות האמנים המציגים, יש בה רק שתי אמניות נשים.
      כמה חבל שלא השכיל האוצר לקחת לו אוצרת עמיתה וליצור תערוכה העוסקת במושג המרתק "פאם פאטאל" בצורה אובייקטיבית ככל הניתן ולא מוטה מגדרית.

      על אף הביקורת הזו אני מברכת על היוזמה ועל הפתיחות של המוזיאון לתת במה מכובדת לנושא, שנדמה ששייך לתרבות הפופולרית.
      "פאם פאטאל" הוא דימוי אופנתי ממדרגה ראשונה, מדובר בלוק סקסי מהסוג שמפחיד גברים, באשה המודעת לעוצמתה ולעוצמת המיניות שלה. ולא מדובר בלובשות השרוואלים המתכנסות למעגלי נשים בפרדס חנה אלא בדמות ההפוכה בדיוק, באשה שמשתמשת במיניות שלה לא רק למען תחושתה האישית אלא כדי להשפיע בעזרתה על גברים. לא שבאמת ברור אם אלו מטרותיה האפלות של האשה המינית או שמדובר במניעים שהלבישו עליה הגברים. אלה שכל אשה מינית וחזקה משרה עליהם את חרדת הסירוס המפורסמת שניסח זיגמונד.

      התערוכה מגיעה רק עד בריז'יט בארדו, והאמת, נדמה שמאז ועד היום באמת שלא חלו שינויים מרחיקי לכת בדמותה של ה"פאם פאטאל". הנה, גם מיתוג דמותה של אגם רודברג, למשל, נשען על הסקס אפיל המפחיד שיש באשה-ילדה מינית להחריד.
      בכרזה לסרט "הבוז" של גודאר משנת 63, שמוצגת בתערוכה, מופיעה ב.ב. בשפתיים פשוקות ומבט מופתע, בדיוק כמו שמצלמים היום את רודברג ודומותיה.

      לדפוק הופעה אחרונה

      באופנה של ימינו יש לא מעט סימבולים ל"פאם פאטאל", משמע, לסקסיות מאיימת: נעלי עקב, שפתון אדום, מחשופים מתפרצים. בעצם כל דבר שמגרה גברים גם מאיים עליהם. תשאלו את פרויד.
      גם אם התערוכה היא בעצם חשיפה של המיזוגניה (שנאת נשים) בתולדות האמנות, היא חשובה לצפייה. ראוי לציון הטקסט שמלווה את הציורים על הקירות והקטלוג העשיר במיוחד, שאפשר ללמוד ממנו לא מעט דברים חדשים.

      ד"ר לוריא, הרסטורטור הראשי של המוזיאון ומומחה דגול לתולדות האמנות, אמנם מציג את הנושא מזווית ראייה של גבר, אבל רוחב הראייה ההיסטורית הוא מאלף, ואין ספק שהנושא הלא שגרתי שהוא מתמקד בו הוא פריזמה מעניינת לבחון דרכה את האמנות.

      אני למשל למדתי, מהטקסט המלווה את התערוכה, שאחרי שכיתת יורים בת 12 איש חוררה את הרקדנית מאטה הארי, ככל הנראה על לא עוול בכפה, ניגש אליה קצין וירה בראשה כדי לוודא הריגה. בעיני אין דוגמה טובה מזו לפחדנותם של גברים ולשימוש שהם עושים באלימות, שהביא את הציביליזציה שלנו לאן שהגיעה.

      הארי, גיבורת תרבות ששינתה את פני המחול, נחשדה כי היתה סוכנת כפולה והוצאה להורג על אף שטענה שהיא בהריון. מה היה כל כך מסוכן בה שגרם לקצין הזה לעשות את המעשה הפחדני שלו? סביר להניח שהעובדה שהיא הפגינה אומץ לב וביקשה לעמוד מול כיתת היורים בלא כיסוי עיניים כדי שתוכל להישיר מבט אל רוצחיה היא שהפחידה אותו עד מוות.

      הארי, למרות שכבר לא היתה בשיא נעוריה ויופיה, לבשה, להופעתה הפומבית האחרונה קימונו, גרבי משי, מעיל פרווה וכובע לבד שחור. זו ה"פאם פאטאל" האמיתית, שדופקת הופעה גם לרגע מותה.

      עוד דבר שמעניין לגלות הוא שהצייר הנורבגי אדוארד מונק, ששמונה ציורים פחות מוכרים שלו מוצגים בתערוכה, פחד מנשים פחד מוות. "אצלו מתוארת האשה כ'זונה המבקשת בכל רגע, ביום ובלילה, להערים על הגבר ולגרום למפלתו'". (מתוך הקטלוג).

      דמויות נשים תנכ"יות, נוצריות וכאלו מן המיתולוגיות של התרבויות השונות מילאו את תפקיד ה"פאם פאטאל" באמנות עד להגיען של כוכבות התיאטרון. דרך גיבורות הציורים האלה מתגלה כי לעולם לא יסלחו הגברים על חטאה של חוה אמנו הפתיינית, תפישה שמגולמת בציטוט משל האמן הבלגי פ?ליסיא?ן רו?פ??ס "הגבר משועבד לאשה, האשה משועבדת לשטן".

      מה שעצוב לגלות, דרך סקירה זו של כמאתיים שנות אמנות, היא שעצם השימוש במינוח "פאם פאטאל" מעיד שגם אותו מניין שנים של התנועה הפמיניסטית לא הביא לשינוי משמעותי. נשים מושכות וחזקות עדיין מפחידות גברים.