פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא כולנו דפוקות

      הקטלוג החדש של קום איל פו שמתמקד בעין הזרה שמתבוננת איתנו במראה הוא מעניין. אבל לקהל היעד מגיע יותר קרדיט

      בית האופנה "קום איל פו", שהוא השמעון פרס של עולם האופנה – חתרן בלתי נלאה לפמיניזם, ממשיך, גם בקטלוג החורף החדש, להאיר נושאים פמיניסטיים מתוך האופנה, ולהפך. הנושא הפעם הוא הקשר בין האשה למראה, והכותרת "עין טובה, עין רעה" באה להזכיר שנקודת המבט שלנו היא זו המשתקפת אלינו מתוך המראה, ושאפשר לשנות אותה.

      ברמת האיכות שבה עושה "קום איל פו" קטלוגים, הנוכחי הוא לא מהמוצלחים במיוחד בעיני. חשוב לזכור שהסטנדרט הוא גבוה, ושבמשך השנים היו לבית האופנה קטלוגים שנכנסו לפנתאון: כמו זה שצולם ליד גדר ההפרדה וזכה לחשיפה בינלאומית.

      גם הקטלוג "עבודות שקופות", שמנה את המוני העבודות שנשים מבצעות בשגרת היום-יום וגברים בטוחים שגמדים קטנים עשו אותן, הוא ספר חובה בכל בית, והקטלוג היפה שצולמו בו דוגמניות יפות שהגיעו לגיל שכבר מזכה בהנחה באוטובוס על הסעיף המכובד "אזרח ותיק", בכלל הטביע את חותמו על תולדות האומה.

      היה ניסיון להביא גיוון

      הפעם הקטלוג הוא אפרורי בעיני, ואולי זה דווקא מתאים לצבע של החורף ולחלק מלקוחות "קום איל פו" שאולי פחות מסמפטות את האמירות החזקות והפרובוקטיביות לעתים.

      הצילום לא מוצלח. המטרה היתה לתפוס את הרגעים האמיתיים שבהם אנחנו מסתכלים על עצמנו במראה כשאף אחד לא רואה. זו אכן משימה קשה אך לא בלתי אפשרית. למעט שתי תמונות, הצילומים משעממים בעיני מבחינת קומפוזיציה, למרות הניסיון לעשותם מגוונים, כולל הטריק הכל כך צפוי שבו רואים את הצלמת במראה, באחת התמונות.

      שמותיהם של שתיים עשרה המצולמות, הידועות יותר או פחות, לא מופיעים בצמוד לתמונות, אלא במרוכז בדף הקרדיטים. על כך מגיע סחתיין לבית האופנה שנותן יחס שווה לידועניות ולאנונימיות לציבור הרחב. אף על פי כן נדמה שהמצולמת עלמה זק זוכה לפוקוס יותר גדול ושיש כאן תקווה לזכות ביחסי ציבור בזכותה.

      "קום איל פו" היא חברת אופנה מכובדת שלא צריכה, "פרזנטורית" סלבריטאית שעל גבה תזכה חברת האופנה לפרסום ולחשיפה. פרזנטורית מוכרת היא טריק שיחצ"ן מציע לחברות אופנה שלא בטוחות בעצמן. "קום איל פו" ראויה לחשיפה בזכות עצמה.

      הקפיאו לשלגיה את היופי

      את התמונות מלווה, כמו כמעט בכל הקטלוגים של "קום איל פו", מאמר מרתק בנושא הנבחר. הפעם הוא של רוני הלפרן, ששוב מזכה את לקוחות "קום" בתובנות מתוך סיפורי האגדות תחת הכותרת "לא עליזה בארץ המראות".

      המאמר שופך אור על האגדה של שלגיה. המראה, בעלת הקול הגברי, מבשרת למלכה שהיא כבר לא מחזיקת התואר "היפה בכל העיר" ושבתה הצעירה חטפה ממנה את הכתר. ההודעה "פג תוקפך" ניבטת אל המלכה (האשה החזקה ביותר בממלכה אך עדיין חלשה מול המראה שלה) מתוך המראה, אבל זה לא הקול האישי והמבט שלה, אלא קול של גבר שמדבר אל תוך מוחה.

      הפחד מההתבגרות בא לידי ביטוי נוסף באותה אגדה, כך מבאר המאמר, הקיפאון של שלגיה לשנת נצח בתוך ארון זכוכית הוא סמל לרצון לעצור את השעון על הנעורים, על הרגע של שיא היופי, ולהקפיא אותו כך, גם במחיר עצירת החיים.

      במקום להשתנות ואולי לקמול עד שיבוא הנסיך, מקפיאה המלכה את שלגיה כשהיא נראית במיטבה עד שמגיע הבעל וקוטף אותה. למעשה היא עושה לה טובה גדולה, כי הרי עד שהמיועד של שלגיה היה מגיע היו יכולות לעבור שנים בהן החיים היו מטביעים בה את חותמם. בכל מקרה, מרגע שנושא אותה הנסיך היופי של שלגיה רק יתרחק מהאידיאל של המראה-המבט הגברי, וגם היא יום אחד תקבל את המסר" זמנך עבר".

      המאמר מעניין לקריאה ומעשיר אבל יש לי קושי עם שני הנושאים האחרונים של הקטלוגים של "קום". גם בקטלוג הקודם שדיבר על הפחד לאכול וגם בנוכחי אני, כפמיניסטית, לא מוצאת את עצמי.

      נכון שיש נשים, ואולי רובן, שהפנימו את שני סוגי הדיכויים שהקטלוגים האחרונים מדברים עליהם, אבל יש לא מעט שמשוחררות מזה: שלא שונאות את עצמן כשהן מסתכלות במראה, שאוכלות ונהנות ושאפילו משתינות עם רעש.

      העלאת הנושאים היא חשובה אבל פנייה כזו היא פנייה של מי שמודע פמיניסטית למי שאינו, ויש לפקוח את עיניו. יותר אהבתי את קטלוגי הקונספט של "קום איל פו" כשהם דיברו אלי בגובה העיניים ופנו אלי כאל אשה פמיניסטית ומודעת, שמבינה על מה מדובר בלי שיצטרכו להאכיל אותה בכפית.