אל תגעו לי באייטיז

כמו רוב בני האדם, אני קורבן אופנה. אבל מה שמנחם אותי זה שיש לי טעם משלי, גם אם הוא נתון להשפעות. אני יודעת מה אני אוהבת, ומה לא אלבש גם אם חיי יהיו תלויים בכך ולא משנה כמה אופנתי זה יהיה. בגלל זה חזרתן של שנות ה-80 לאופנה הפכה אותי לשמחתי לרלוונטית, אחרי זמן ארוך מדי שבו החיבה שלי לאייטיז הוגדרה כטעם אישי בלבד.

סינדי לאופר, ננה (99 בלונים, אירוויזיון 86) ואיתן כל ההקשרים המוסיקליים, התרבותיים והאופנתיים של העשור הכי מעולה של העידן הזה, עושים לי טוב והיום, בדיוק כמו בניינטיז, אני לא מתביישת בזה.

קחו למשל את הג'ינס הצמוד והאהוב מהאייטיז שחזר העונה. כמה חכם ואקספרסיבי הוא. רנטון בסרט טריינספוטינג היה הדמות שניסחה את המצב המנטלי של הג'ינס הצמוד בצורה המדוייקת מכולן. הג'ינס הצמוד שלו, בלילה של אובדן חושים היה מטאפורה מדוייקת לנפש הדואבת שנשרטת מהמציאות. הכל לוחץ עליך, אבל רק ככה אתה מרגיש שלם, כי הבדים שעוטפים אותך, הם מי שאתה.

לא בטוח שכל מי אימצה בחודשים האחרונים את הג'ינסים הצמודים שחזרו להיות אופנתיים, באמת בחרה במודע במועקה. כל אחת אוהבת את הסקיני מסיבותיה שלה. אני עם סיבותיי שלי, יודעת שאת הד"ש המעולה הזה מהאייטיז, אני לא אפספס. אני מברכת את הסקיני על שובו המשמח ויודעת שלא יהיה מנוס – אני אחשב את יכולת התימרון הצרה שלי במסגרת גבולות האשראי, וארכוש לי את המדים הלוחצים והמהממים. על המגפונים אגב, זעקת אייטיז נוספת, ויתרתי, כי גם לי יש גבול.

עד כאן, הכל טוב ויפה, אם נזכור שעל טעם אין להתווכח. אבל השבוע, בעודי צועדת ברחובות העיר,נתקלתי בשותפים החדשים שלי לחגיגת הסקיני - האנשים שהופכים טרנד מגניב למאסה המונית חסרת אבחנה או במילים אחרות, חברת קסטרו והפרסומת החדשה שלה למכנס הצר.

על תחנת אוטובוס נגלה לפני פריים מלבני, בו נראית דוגמנית רזה מדי עם חולצה חושפת בטן (ואני שואלת: חולצות בטן?!) הלבושה בג'ינס צמוד מהעקב ועד לשחלה. מסביב למפגן הדקיקות התפרש רקע גרפי של חברבורות נמר. לא איזה טייק אוף מגניב לעידן שההמנון שלו הוא eye of the tiger אלא פשוט רקע סכמטי וחסר טוויסט.

הדובדבן שבכרזת הפרסומת הזו היתה הכותרת הענקית שנפרשה מעל והסבירה בשתי מילים: "Skinny jeans". קסטרו מנסים להגיד לקונה הפוטנציאלית שלהם כך: "שמעת שמדברים על 'סקיני ג'ינס'? אז יש לנו". ואז כדי להיפרד סופית מכל שמץ של קוליות, הם גם כותבים בגדול את שם הגיזרה. מה יש, התמונה לא עוברת מספיק חזק, שצריך להוסיף את השם המפורש כדי שלכולן יפול האסימון?

ומה שיותר מקומם, הפרסומת לא רק זועקת "אנחנו מעורים במה שהולך עכשיו ואפילו יודעים איך קוראים לזה", אלא גם מזהירה "כדאי מאוד שתהיי מידה 25 כדי שתעזי להראות בג'ינס שלנו".

בעיני, הסקיני, למרות שמם המסגיר, לא מחמיאים רק לרזות, אלא מדגישים את הנשיות בכל עיקול ירכיים. אבל קסטרו עשו פה צעד בעייתי ופרסמו גזרה לוחצת במיוחד בלי חולצה מגניבה ומכסת מתניים שמאפשרת לנשום. הם הפכו את הסקיני לבגד חסר אחריות שדורש מהלקוחה לרזות בצורה מוגזמת כדי ליישר קו עם הפרסומת.

אני לא רוצה כזה ג'ינס. פרסומת לג'ינס שכתוב עליה את הדגם, מיועדת לכאלה שאין להן טעם וקונות רק לפי מה ששמעו שאופנתי. היא מזכירה לי את הבחורות שהולכות עם חולצה עם הכיתוב "Sexy" והופכות מיד ללא סקסיות בכלל, שלא לומר פאתטיות.

קסטרו מעולם לא התיימרו להביא את הבשורה. רכיבה על גל האופנה בלי לחדש שום דבר זה מה שמחזיק אותם, וזה בסדר, כי בדרך כלל הם עושים את זה נכון וטוב. אבל לכתוב במילים על גבי אימאג' את המושג החם היום ולנסות למכור את זה, זה כבר מצחיק. הזיגזוג שלהם בין דגמים לקהל מתוחכם לגישה לא מתוחכמת בעליל, סתם מפספס את שני הקהלים.

גם אם הייתי שוקלת להיכנס לאחת מהחנויות ההמוניות ומעוררות הבחילה שלהם, היום, אחרי שנתנו פירוש כוסוני ושטחי למכנס האהוב, אין שום סיכוי שזה יקרה. אני אמנם קורבן, אבל לא אוהבת שהפושע מגחך עלי.