אנה וינטור ניצלה

מבין מגזיני האופנה הדבל ביותר בעיני הוא ה"ווג" האמריקאי. ("דבל"= דלוח+תפל. חידוש לשוני של מעצב האופנה איתי שורר).
יש דברים שגם בלי לקרוא אותם אתה יודע שהם חרא, ואת רוב חיי הצלחתי להעביר בלי לפתוח את הווג האמריקאי. עיינתי באיטלקי, בבריטי, בצרפתי ואפילו בסיני אבל את האמריקאי לא טרחתי אפילו לפתוח עד שהתברר שמכל המגזינים בעולם, דווקא אותו, אנשים שדואגים לי, סידרו שאקבל בחינם ובאופן סדיר.

כמו שקורה עם הדברים האלה, העיון בווג הדבל, רק הוכיח לי את מה שחשבתי עוד קודם – זו הגרסה הכי משעממת של המגזין ויכולתי להמשיך לחיות יפה מאוד גם בלי להכיר אותו בצורה אינטימית.

אבל מאז שיצא הסרט "השטן לובשת פראדה", והספר שקדם לו, שהוא מומלץ וטוב יותר מהסרט, הדפדוף בווג האמריקאי מקבל משמעויות נוספות. אתה רואה עמוד ומדמיין את ההשפטות שעבר הצוות שהכין אותו, כל פרט אתה בוחן מבעד לעיניה של "השטן". מאז שחשפה לורן וייסברגר את הנעשה מאחורי הקלעים של מעצמת האופנה הניו יורקית, לעיין ב"ווג" זה כמו לראות סרט פורנו ביתי של סלבריטאים. אם קודם לכן הווג האמריקאי שעמם אותי עד מוות עכשיו נוסף לו איזה ערך מציצני.

אבל מסתבר שלא הכל רקוב בממלכת וינטור, בגיליון אוקטובר 2006 נתקלתי בכתבה מרתקת ובהפקת אופנה מהממת, שקשה להאמין שהתפרסמו במגזין השמרני הזה.
לקראת סוף הגיליון המשמים, שעל השער שלו מצולמת סנדרה בולוק הכונפה, בצילום שהיה יכול להתפרסם ב"בורדה" בשנות השמונים, יש כתבה – לא תאמינו – על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

איך קרה שוינטור המכשפה אישרה לכתוב את המילה "היזבולה" (hezbollah) במגזין המפונפן שלה? איזה רעל היא בלעה? ווג האמריקאי ממש שלח כתב לאזורנו לראיין אמהות ישראליות ופלסטיניות על הצער, הפחד והזוועות שנגרמים מהמלחמה המתמשכת שלנו ואפילו שם תמונה של חומת ההפרדה.

יותר צפויה ופחות קיצונית מדיווח על היחסים של ישראל והחיזבאללה היא הפקת אופנה מעלפת המצולמת ברחובות ניו יורק.
על הביטוי הנדיר של היצירתיות הזה חתום כמובן סטיבן מייזל, צלם האופנה שהוא אגדה עוד בחייו. ההפקה, שקיבלה 18 עמודים מכובדים, נושאת את הכותרת "לשרת ולשמור" והיא עוסקת בהישרדות של הולכי הרגל בניו יורק.

כמו שראינו ב"השטן לובשת" תושבי ניו יורק נזקקים לעתים לריצה קלה כדי לשמור על קצב החיים בתפוח הגדול. ההפקה מתארת סיטואציות שונות בהן יכולה למצוא את עצמה הניו יורקית המצויה, כהולכת רגל.

"מדרכות אורבניות הן לא תמיד בטוחות" אומרת כותרת המשנה, "למזלנו, יש המון בגדים שיכולים לעזור לנו לספוג את הסכנה" (בתרגום חופשי).

הסטיילינג מדהים ומאוד לא מתאים לווג האמריקאי, יותר היה צפוי לראות סגנון כזה במגזין אלטרנטיבי, והצילום מעלף גם מבחינה טכנית, כי הוא מצלם רגעים חד פעמיים, כמו זכוכית שנשברת לתוך פרצופה של הדוגמנית או תנועה של נפילה. אבל אתגרים כאלה קטנים על מייזל האשף.

בכל התמונות הדמות ממהרת ונתקלת בכל מיני מהמורות: פח זבל שנופך, שפריץ של מים מצינור כיבוי, כסאות של בית קפה שממוקמים על המדרכה, שיפוצים או שני פועלים שחוסמים את המדרכה כשהם אוחזים בזכוכית גדולה. בתמונה אחת המרוץ העירוני לא נגמר כל כך טוב והדוגמנית נמרחת, עם התיק האופנתי שלה ופלאפון ביד השנייה, על זגוגית של רכב.

הדמות הנשית שרצה ותוך כדי מדברת בטלפון ואוכלת ועל פניה המבט המודאג הזה של הקרייריסטים שרק רוצים להצליח ושוכחים שבדרך יש גם חיים, משקף בצורה נאמנה מאוד את האשה של תחילת המאה העשרים ואחת.

למרות שהאיפור בהפקה הזו הוא עתידני: פס צבע באזור העיניים, שאולי באמת יאומץ בעתיד, כי יותר מהר להתאפר ככה, דמות האשה הממהרת והנחושה להצליח, לבושה טיפ טופ בג'ונגל העירוני היא האשה שאנחנו כבר עכשיו. וסטיבן מייזל מראה לנו את זה ותוך כדי כך מזכיר לנו איך הפקת אופנה צריכה להראות.