עמוק בגולילנד

כשיושבים עם גולי כהן, צלם אופנה מוערך, עם קילומטראז' נאה של 16 שנה, חשים ממש את גלגלי המוח שלו מסתובבים. אין מילה שיוצאת מהפה שלו, שלא הוקדשה לה מחשבה, ואין צילום שיוצא מעדשת המצלמה שלו, שלא קיבל את אותו יחס מורכב. עמוק שם בגולילנד. הצילומים שלו מושכים לאמנותי ולשונה, ולזכותו ייאמר שהוא מתפתח ומשתנה עם השנים ונשאר מעניין ורלוונטי תמיד.

בין הקמפיינים שצילם עד היום שמות כמו קרוקר, פלפל, דיזל, מיס סיקסטי, ליוויס, מאיה נגרי ודלתא. הוא בוגר המחלקה לצילום ב"הדסה", והיום מרצה בבצלאל על צילום אופנה.

כשמדברים איתו על המרכיב העיקרי שהוא מחפש בדוגמנית התשובה האוטומטית שלו היא "אישיות מעניינת". "מסירות אידיאולוגית" ו"חיבור אמוציונלי" הם ביטויים שנשזרו לא אחת בשיחה בהקשר של צילום אופנה. כל תשובה של כהן מתחלקת לשלושה רבדים ומנוסחת בזהירות וברמה פילוסופית. אולי זה קשור ללימודי הפסיכולוגיה-פילוסופיה שלמד באוניברסיטה העברית טרם גלגולו השני כצלם, או לטיולים העצמאיים בעולם שהביאו אותו להכרה שהוא אוהב לצלם. ולא נופים, כי אם אנשים.

בתחילת הדרך, היה אסיסטנט של יקי הלפרין. היום, על אף השוני הגדול בסגנון המקצועי של השניים, ההערכה ההדדית ביניהם עדיין עצומה.

- ספר על החיים של צלם אופנה, מבחינת רמת ההכנסה, המתח, התחרות?

"וואו. אני לא יודע אם יש הכללה גורפת. זה תחום מאוד אפור. על הכנסה יציבה לגמרי, קשה לדבר. זה לא כמו לעבוד במקום עבודה מאורגן ומסודר. לעבוד בתחום הזה אומר לעבור משבי רוח, טלטלות וגלים. יש עליות וירידות לכל אחד, אני מאמין. יש הרבה תחרות,יש תקופות יותר קלות ויש תקופות יותר קשות- מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית.

"אני מאמין שאין לאדם באמת מה לחפש בענף הזה, אם אין לו מידה של אובססיה או דחף עז לעסוק בתחום האופנה. הפרופורציות בין ההשקעה לתגמול הן בעייתיות. אין ספק גם ששיא הפירמידה שונה בארץ משאר המקבילות שלו בעולם.
התחרות והדינמיות של הענף הזה תמיד קיימות. אין בטחונות. אני חושב שזה גם מה שעושה את זה ליותר מאתגר ומעניין."

- אז למי שמחפש הכנסה יציבה מצילום אתה לא ממליץ להיכנס לתחום האופנה?

"לא בטוח שהייתי ממליץ לו על אופנה בתור אפשרות ראשונה. אני בטוח שאם הוא בא מהאוריינטציה הזו, הוא יכול לחשוב על דרכים יותר קלות. שיפתח דוכן פלאפל."

- מה הטרנד הכי מעניין כרגע בצילום אופנה?

"נכון להיום מאוד פופולרי בארץ הסגנון הסנאפ-שוטי, הכאילו לא מתוכנן - "כוחו של הרגע". הצילום הריאליסטי סטייל טרי ריצ'רדסון."

- אתה גר ביפו. אתה חושב שיש משמעות למקום המגורים שלך - לאזורי המחייה והבילוי שלך כצלם אופנה בעבודה הזו?

"זו שאלה שאני תמיד שואל את עצמי מחדש. אי אפשר להגיד שאני יודע את התשובה המדוייקת. אני חושב שלקשרים חברתיים יש משמעות בענף הזה. הבחירה במגורים ביפו קשורה יותר לאישיות שלי ולא לעבודה דווקא. אני יותר אוהב את אזורי הדרום ולא רואה את עצמי חי במגדל דירות ברמת אביב. בית ערבי ביפו יותר קרוב לאופי שלי.

"אני מאמין שאפשר לגור בפריפריה ולעבוד בצילום אופנה. אולי בתחילת הדרך הקירבה הגיאוגרפית חשובה יותר מסיבות טכניות, אבל בעולם כמו שלנו, אנשים גרים בטוקיו ומצלמים בסידני."

- למה התחום, לפחות בארץ, גברי בעיקר?

"שאלה טובה. אני לא בטוח לגמרי שאני יודע את התשובה. אני מנסה לחשוב על כל המאפיינים של הצלמות שאני מכיר, דווקא בגלל שמה שאת אומרת הוא נכון. אולי זה קשור לאמהות, להורות, למחויבות אחרת שבגללן נשים בדרך כלל מורידות פרופיל בקריירה שלהן. אולי סדרי העדיפויות משתנים. אולי. אני לא בטוח. אף פעם לא התעמקתי בזה. מעניין. אני גם סקרן"

- עם אילו מאפרים אתה נהנה לשתף פעולה ולמה?

"וואו. יש המון מאפרים ומאפרות מצויינים שאני נהנה לעבוד איתם. יש גם הרבה סטייליסטים ומעצבי שיער שאני יכול לפרגן להם. אני מעדיף לא להיכנס לשמות כי באמת יש הרבה שאני אוהב ומעריך. אני גם מאמין שיש אנשים שטובים יותר לדברים לספציפיים ויש אנשים אחרים שמתאימים לדברים אחרים."

- איזה מוסד לימודי בארץ לצילום, נחשב בעיניך?

"מהדסה, בצלאל ווויצ"ו חיפה יוצאים הרבה צלמים מוכשרים, ממה שאני רואה. כל אחד מהמקומות בנוי טיפה אחרת ואת ויצ"ו אני פחות מכיר, אבל ניכר שהתלמידים והבוגרים של שלושתם, מקבלים כלים טובים להתחיל לצלם. כל אחד עם אוריינטציות שונות. יש עוד המון בתי ספר קטנים אבל אותם אני לא ממש מכיר. בעולם כמובן יש בתי ספר מעניינים בלונדון, ובניו-יורק את בית הספר לצילום של NYU".

- מה המסלול והטעויות שצלם מתחיל צריך לעבור בחייו המקצועיים?

"חוץ מדברים טכניים שצריך ללמוד, עם השנים צריכה להתפתח תפיסת הקונספט והתפיסה האישית שלך. אתה צריך לדעת להיות רלוונטי, או לחילופין פורץ דרך, או לפעמים נותן שירות. כל האופציות האלה קיימות, והן שונות זו מזו.

"מעבר לזה צריך ללמוד את האינטראקציה החברתית של התחום. לוקח זמן ללמוד את זה. הפרדוקס הגדול של כל עצמאי, אני מאמין, הוא שעד שלא עשית משהו שיצדיק את העבודה שאתה רוצה לקבל, אתה לא תקבל אותה.

"אם את שואלת אותי על אבולוציה של צלם אז יש כמובן את השלב של בית הספר שיש צלמים פעילים לא מעטים, בארץ וגם בחו"ל, שלאו דווקא עברו אותו. אחר כך, אצלי, זה היה לעבוד כאסיסטנט, שלב שמלמד אותך על ההתנהלות של המערכת, מבלי לסכן אותך יותר מדי. אני מאמין שגם אותו לא חייבים בהכרח, אבל השלב הזה יותר חשוב מהראשון לדעתי. השלב הבא הוא החיים עצמם.

- תאר את שלב החיים המקצועיים.

"בשלב הראשון מצלמים טסטים של דוגמניות, אחריו מגיעות כתבות האופנה. אם זכית ומשהו בסגנון שלך שבה את ליבה של עורכת מסוימת, אז תופיע הרבה וככה תתחיל להיכנס לענף. אז מתחיל המאבק להביא את העבודות עם הכסף, את הקמפיינים, שמן הסתם דורשות קצת יותר ניסיון. והלאה. זה לא נגמר שם."

- מה הלאה?

"להתחדש, ליצור, להיות אקטואלי. לעשות דברים מעניינים ומועילים מבחינת השירות שאתה נותן ברמה המסחרית. בתחום הזה זה אף פעם לא שיט על מי מנוחות, לדעתי. וטוב שככה."