קוף לפני בנאדם

האירוע הכי חשוב באופנה החורף הזה מתקיים בתוך מוזיאון. לא מדובר בקולקציה חדשה, בטרנד כזה או אחר או במשהו שאפשר בכלל ללבוש, מדובר בעיסוק באופנה ממש, במהות שלה.

תערוכתה של אינגה פריז, המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין, עוסקת בצורה העמוקה והבסיסית ביותר בשאלת "מותר האדם" דרך פריזמת האופנה. התערוכה, שנושאת את הכותרת הגאונית "אינסטינקטים של גנדרנות מולדת", מציגה שאלות נוקבות על המין האנושי ובאותו הזמן מספקת את התשובה לשאלה מהי אופנה, או אפילו מה הוא הצורך להתלבש, שהוא ייחודי למין האנושי.

החלק המרכזי של התערוכה מציג דימויים של קופים בפריטי לבוש, ומה שניראה כמו מחזה בנאלי שמוצג באופן שוטף בקרקסים, הוא במקרה הזה אמנות במיטבה כי הוא קודם כל פועל על הרגש ואז גם מעורר מחשבה.

עבודתה של פריז כל כך ריגשה אותי והיא כל כך מלאת רבדים בעיני, עד שיהיה לי קשה להעביר אותה בטקסט קצר יחסית.
באחת העבודות שלה נראית דמות של שימפנזה על עץ, הלובשת חולצת כותנה לבנה עם כיווצים וגרביונים בצבע עור. ביד אחת היא אוחזת, בצורה קוקטית-פולנית, תיק ערב מעור קרוקודיל ומסתירה את עיניו אך מציצה מבעד לשתי אצבעות. וביד השנייה היא מחזיקה תיק ערב נוסף ועליו הדימוי המפורסם של שלושה קופים (לא רואה, לא שומע, לא מדבר), ציפורניה צבועות בלק שחור.

הציור הזה חזק בכמה אופנים: הראשון הוא לראות רגליים שעירות (כמו שהטבע נתן לחלקנו) נתונות במלבוש הניילון הפאתטי, כשהבוהן הנפרדת של הקוף והעודף בד שנוצר בין הרגליים מזכיר כמה לא מושלמים אנחנו. וגם התפר של המפשעה קצת דרדעלה. לעומת הדימויים של שלמות אווירודינמית של הגוף האנושי שמספק עולם הפרסום, הציור הזה מזכיר לנו שבסקאלה שבין דוגמנית-על לקוף רובנו נמצאים יותר קרוב לקוף.

הקופה שמתבוננת בנו מבין הרווח שבין האצבעות, כשהיא עושה פעולה כל כך אנושית, וגם כל כך קופית, אומרת דבר מאוד חזק על טיבה של האופנה בטבע האנושי. יש דברים שאנחנו לא רוצים לראות אבל סקרנים מכדי לעמוד בזה; ואנחנו חושבים, כמו בת יענה, שאם נסתיר את עצמנו, עם היד או בחתיכת בד, כך נגן על עצמנו. אנחנו מתביישים אבל רוצים שיראו אותנו, וגם רוצים לראות שרואים אותנו.

אנחנו לא תמיד מודעים לאיך שאנחנו נראים באמת וגם כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, דרך הראי או דרך עיניים של אנשים אחרים, אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות.
השימוש בסמל שלושת הקופים הוא בעיני סימבול, במקרה הזה, למושג קורבן אופנה, והוא גם אמירה על שימוש בסימבולים תרבותיים באופנה בתקופה הפוסט מודרנית.

פריז מציירת זנים שונים של קופים, תוך היצמדות לאנטומיה שלהם, לפעמים היא משנה אברים שונים או ג'סטות לכאלה של בן אנוש. בציור שבו קוף לובש חליפה בסגנון קולוניאליסטי של כיכר המדינה דווקא הפסוקת בשיער, שאופיינית לשימפנזים, נראית כמו אמירה צינית במיוחד על גנדור.

מן תסרוקת של שבת - שביל באמצע שמסורק עם מים. אפשר לראות את הדמיון לאורי זוהר ולהיזכר ברפליקה המפורסמת של אריק איינשטיין "איך הסתרקת? אתה נראה כמו תחת". קופים בטח היו יודעים להעריך כהלכתה את המטאפורה.

פריז, ילידת גרמניה ובוגרת האקדמיה לאמנות של המבורג, נעה על הקו ישראל-גרמניה והציגה בארץ כבר בעבר. האוצרת, אלן גנתון, מסבירה כי העיסוק העכשווי של אמנים ב"שאלת הגבולות בין האנושי ללא אנושי" נובעת מ"אימת הקטסטרופות האקולוגיות וספק ההישרדות האנושית". ומציינת כי פריז משתמשת בקופים כאמירה ביקורתית פמיניסטית על "זיהוי הנשיות עם החייתיות", לחיוב ולשלילה.

הקרבה הגנטית לקופי האדם הטרידה תמיד את המין האנושי במובנים של זהות, והביאה ליצירתן של כמה יצירות אמנות מופתיות. שני הדברים המבדילים בין המינים - יכולת הדיבור והצורך להתלבש - מתבטלים כשנזכרים שקופים לומדים בהצלחה את שפת הסימנים ונהנים מלבישת בגדים לצורך התחפשות ומשחק.

ב"חסד אלוהים" של ברנרד מלמוד (הסופר היהודי-אמריקאי הנודע), פוגש הגיבור, כהן, בתמונה בה קוף תינוק עונד שרשרת דקה עם צלב מכסף, שהלביש לו המדען שחקר אותו. ובספר "האשה והקוף" של פטר הוג (הסופר הדני הדגול), מצליחה הגיבורה להבריח בקלות את קוף האדם שהיא מאוהבת בו מהמעבדה רק על ידי הלבשתו: "אדם לא ראה אף פעם את הקוף צועד על שתי רגליו, וכמובן שלא ראה אותו במעיל ארוך ובכובע לבד. לכן לא היה לו אפילו מושג קלוש על אודות ההשפעה המאנישה של הבגדים וההליכה הזקופה של בעל חיים".


התערוכה מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב עד ה- 27.1.07