ריח של בושם או ריח של בן אדם?

"לרגע אחד, בזמן שקראתי את הכרטיס הזעיר והשיקי שכתבה לורן, התחשק לי לומר לה שכבר יש לי תוכניות. בינתיים פתחתי בחוסר חשק את החבילה הקטנה. בתוכה היה בקבוק בושם כבד ועשוי זכוכית, בניחוח גרדניה, ששמו 'רומן ניו יורקי', מבית בונד מספר 9. היה שם גם בקבוקון נאה בלוק של פעם, עם שפריצר ירוק בהיר, שעור כתום עוטף את כולו. לא יכולתי שלא להתרגש מפריט כה דקדנטי. שפכתי בושם לתוך הבקבוקון, והתזתי קצת על פרק ידי. היה לו ריח מעורר תיאבון. אולי אין לי תוכניות לערב, אחרי הכל".
(תרגום חופשי מתוך: The Debutante Divorcee / Plum Sykes)

אם אספר כאן ש'אנאיס אנאיס', מבית קשארל, היה הבושם הפופולרי הראשון שרחרחתי כנערה מתבגרת, אחשוף את השנתון שלי. עד לא מזמן, ניתן היה לזהות תקופה על פי הניחוח שאפיין אותה כי בשמים סימלו מצב רוח קיומי, והדבקות בהם גבלה באמונה דתית כמעט. נשים התבייתו על ניחוח שגרם להן להרגיש הכי יפות, מסתוריות או נחשקות, וגברים רכשו אותו עבורן כאחת המתנות האינטימיות ביותר שניתן לרכוש עבור אדם אחר.

מספיק לציין את 'שאנל מספר חמש' המיתולוגי, שנולד ב-1921, בשמים קלאסיים כ'שאלימר' או 'פרקאס', או בשמים מהפכניים כ'CK 1' מבית קלווין קליין, 'אנג'ל' של מוגלר ו'אקווה די ג'יו' של ארמני, כדי להבהיר איזה מקום דומיננטי בשמים תפסו בחיינו.

ריחות והגישה אליהם הם לא רק עדות למצב רוח או להשקפה אלא גם למידת הסובלנות שבה ניחנתם. נראה שההכרעה בסוגיה 'ריח טוב מהו' הופכת סבוכה יותר ויותר. כשם שחובבי אופנה רודפים אחר פריטים בעיצובם של מעצבים חתרניים ובלתי מוכרים, כדי להצטייר כמיוחדים ומעניינים, גם קרנם של הבשמים המסחריים והמזוהים יורדת בהדרגה, ויש מי שמחפשים ניחוחות אישיים יותר.

ערבוב בשמים הפך לשגרה עבור רבים, ולראיה, דיון נרחב בנושא התקיים לאחרונה בבלוג הניו יורקי 'The Sartorialist', המקום בו טרנדים נולדים ומתים. רשמו לפניכם: ניחוח המושק מבית מותג הטיפוח Kiehl's משמש כבסיס פופולרי שאליו מצרפים כמעט הכל, כולל בשמים מבתים מכובדים כקום דה גרסון וקוסטיום נסיונל.

גם גברים טורחים על הנפקת ניחוח ייחודי להם, ואחד המגיבים אפילו סיפר כי הוא משלב את 'Envy' של גוצ'י עם 'A*Men' של מוגלר, ליצירת תערובת מתוקה ומתובלת ש"גורמת לבחורות להידבק (אליו) לתקופות ארוכות".

לצד מערבבי הבשמים, יש היום יותר ויותר אנשים שבוחרים להימנע לחלוטין משימוש בבושם. אלה משתמשים בקרם גוף, סבון או שמן אתרי כדי להעניק לעצמם ניחוח מובהק. אחרים מעדיפים שדווקא שיערם יהיה הריחני, ובוחרים בשמפו דומיננטי.

בחוגים מסוימים, עננה של בושם חזק ומזוהה נחשבת לסרת טעם. מהלכים בינינו אפילו כאלה הסבורים שעננות הריח שתלטניות, תוקפניות וחודרות למרחב הציבורי שלא ברשות, ומעדיפים להסתפק במקלחת טובה, מהזן שלאחריו הם מריחים פשוט, נו... נקיים.

לבחירה הזו יש גם מימד אידיאולוגי, שמוחה נגד ריבוי מוצרי הצריכה המתייגים את גוף האדם כמסריח. בשמים, דיאודורנטים, מי פה, ככל שסגנון החיים הופך סינתטי יותר – ריח הגוף הטבעי נהיה עניין מוכחש כמעט, וכולנו חיים בפחד מתמיד שנריח לא טוב. אם כך, בהימנעות מבישום יש גם משום ההתגברות על הרצון הכפייתי לחטא כל חלק בגופנו האנושי, אנושי מדי.

ובכל זאת, במה שקשור לניחוחות, אני לגמרי אולד סקול. התחנכתי על ברכי אם חובבת בשמים, שלימדה אותי כי הם חלק בלתי נפרד מההופעה. בארונה הסתתרו ניחוחות מפתים כ'פריז' של סן לורן ו'פויזן' של דיור, לצד הבקבוק האולטימטיבי של או דה קולון, זה שקרוי על שם העיר קלן, בה נרקח ב-1709.

תמיד אהבתי בשמים, ובנעורי, תהיתי מתי ארגיש נוח לשוטט בעולם כשאני גדושה בריחות משכרים, סקסיים ובלתי מתנצלים. מאז עשיתי דרך ארוכה בעולם הניחוחות. לפאם פטאל אמנם לא הפכתי, אבל הצלחתי למצוא את הבושם האולטימטיבי, שהתזה אחת ממנו גורמת לי להרגיש "לבושה" יותר: 'קריסטובל' האלגנטי, מבית בלנסיאגה, הוא הנשק הסודי שלי.