היום גיליתי, בשיחת אגב עם יוליה שחזרה מפריז, שאלון מת ואני לא ידעתי. ראיתי אותו לפני כמה חודשים. מחוץ לארמדילו. עברתי ברחוב עם מירב, הוא עמד בחוץ. שמחנו להתראות, גם אם במקרה. בשנים האחרונות היינו חברים של "פעם ב", מהזן שאומר שוב ושוב "אנחנו חייבים לשתות קפה" ולא ממש עושה את זה. היה לנו קטע של הטחת עלבונות אחד בשנייה לשם השעשוע. סיפרנו לעצמנו שזה עניין של דליים (נולדנו בהפרש של חמש שנים ושבוע, שני דליים קשקשנים, ארסיים ונטולי עכבות). אז כשנפגשנו במקרה, באותו הלילה, עשינו את הקטע הקבוע שלנו. זרקנו מלים קשות באוויר. אותנו זה הצחיק.
כשהלכנו משם, מירב שאלה מי זה הבחור האיום שהרשה לעצמו לעלוב בי ככה. אמרתי, זה אלון, חבר טוב שלי. אחר כך דיברנו בטלפון, והוא סיפר על הרגשה פיזית לא טובה. אבל איכשהו זה עבר חלק כי אלון היה כזה, אחד שמקטר ומתמרמר ומבקר, וגם אם אף פעם זה לא היה קשור לגוף, הצליל היה מוכר ואני לא התייחסתי.בשבוע שעבר עוד שלחתי לו סמ"ס של חג שמח. והיום אני שומעת שהוא נפטר. ככה סתם. אלון מת. המלים נשברות לי בפה.
החיים אחרי לימודי הכלכלה
הפכנו חברים כשרק נכנסתי לתעשיית האופנה. אני עזבתי לימודי פילוסופיה וספרות כדי להיות סטייליסטית, הוא עזב לימודי כלכלה כדי להיות צלם. כשני אאוטסיידרים זה היה טבעי שנמצא אחד את השניה. היינו צוות טוב, מאלה שמספיק להם מבט כדי להבין, יצרנו יחד דימויים יפהפיים, וגם נהנינו נורא. עשינו את ה"דבר" שלנו.
הזמן שעבר לקח אותי למחוזות אחרים, ואת אלון לפריז. עיר השאנסון והקרואסון התאימה לסגנון הצילום המעודן והחכם שלו, והוא השתקע בה לפרקי זמן ארוכים. נשארנו חברים שנפגשים מידי פעם, כשהגיח לביקור, כדי להתייעץ, לשתף ולקטר על עולם האופנה הקטן והמצחיק שלנו.
גליון לזיכרו
היום אני שומעת שבדיקת דם אחת, שבאה בעקבות תקופה של חולשה וחוליים משונים, חשפה באיבחה חדה שכבר חמש שנים מקנן בו סרטן. שבועיים מאוחר יותר הלך לעולמו. ואני לא ידעתי.
אני מנסה למולל בראשי את אי-היותו ואז מתכווצת במחשבה על תמר, אהובתו הנצחית. המוות המיותר הזה קטע להם שנים של ביחד יפה.
אלון יעוז, איש חכם ומתוק, צלם מוכשר וחבר טוב, פשוט איננו. והמעט שאני יכולה לעשות הוא לספר עליו.
גיליון מיוחד של המגזין "360 מעלות", שיצא השבוע, מוקדש לזכרו של יעוז. בכמה מהעבודות היפות שלו אפשר לצפות באתר.