לעיתים, בשעה שאני עומד לצאת לאיזה סידור קטן באחד מהמרכזים המסחריים של מודיעין, תוקפת אותי חרדה קלה. בעודי מביט בראי (טוב, בעצם זה אף פעם לא קורה) או סתם חושב על מלבושיי, נשטף מצחי בזיעה קלה מהמחשבה שכתבת וצלם "גלריה" של "הארץ" יגיעו לעירנו, לבדוק איך אנחנו מתלבשים, בפרבר. בשנה האחרונה יוצא העיתון לשטח ובוחן את פריטי הלבוש של "אנשים אמיתיים", שם קוד לאנשים עשירים מאוד שמגיעים לאופרות, או צעירים מגניבים שמפציעים בפרמיירות, או בפסטיבל כזה או אחר.
אני תמיד תמה, שבוע אחר שבוע, כיצד אותם אנשים יודעים לספר את הסיפור מאחורי כל פריט לבוש והיכן נקנה. ומה אני אגיד? "כפכפי קרוקס מידה 47, מכנסי טרנינג מהמותג 'אמא שלי קנתה לי', חולצת 'מכבי ראשל"צ' שקיבלתי מהקבוצה בתקופה בה אימנתי את קבוצת הנערים במועדון"? זה בחיים לא יעבור. במקרה הטוב יחתכו אותי בעריכה. במקרה הרע יחתכו אותי בעיתון, כפי שליכלכו על הפרוות המזעזעות של באי אחד האירועים של רני רהב, כמדומני.
איכשהו, פרויקט האופנה של "גלריה" מעולם לא הרחיק עד מודיעין. פרט לגיחה אחת או שתיים לירושלים, המצולמים הם אנשי העיר הגדולה, וכנראה שבצדק. הרי מראש ידוע שכאן, במודיעין, לא תמצאו סגנון. הלבוש כאן הוא עניין פונקציונלי לחלוטין. כאן מגדלים ילדים, לא מתגנדרים. שם, בתל אביב, מתנהל המירוץ האופנתי האמיתי. שם אי אפשר לצאת לרחוב סתם זרוקים, וגם להיזרקות צריך להיות איזשהו סטייל, איזשהו טוויסט. וזה בסדר. להם יש סגנון, לי אין. הם באופנה, אני לא. אנחנו כאן והם שם.
הבעיה היא שבאחרונה אני חש מותקף. השלמתי כבר עם כך שהידע האופנתי שלי מסתכם במושג "התאמת צבעים", התביישתי כשגיליתי בישיבת מערכת של וואלה! לפני מספר חודשים כי ליוויס יצאו מהאופנה, אך חשבתי שבמודיעין אוכל לחוש בנוח עם ארון הבגדים המבולגן שלי. רק שאז עמית שהם כתב טור מצוין ומנומק, בו הוא תוקף את היעדר חוש האופנה של תושבי הפרברים, ש"לא רואים צורך לתרום לזירה הציבורית סגנון, לא כי אין להם סגנון אלא כי אין להם זירה ציבורית".
גם רענן שקד נוהג לתקוף מפעם לפעם את הטעם הזוועתי של הישראלי הממוצע, ומיהם תושבי מודיעין אם לא ישראלים ממוצעים. אנשי אופנה מתגוללים במוסף "הארץ" על חוסר יכולתו של הרחוב הישראלי לקבל שונות סגנונית, או משהו כזה. בשמו של הרחוב הישראלי, הגיע הזמן להשיב מלחמה.
מוסיף ת'חוש השישי, וטעם אישי
ראשית, לא כל הפרברים אותו דבר. מזדמן לי לשוטט מפעם לפעם בשכונת תל ברוך צפון, שהיא הגירסה התל אביבית של מודיעין. זהו פרבר לכל דבר: רחוק ממרכז העיר ועמוס בזוגות צעירים. בניגוד למרבית תושבי מודיעין, הם בעלי אמצעים. בתל ברוך צפון, כך נדמה, המירוץ האופנתי לא נעצר לשניה, גם לאחר הלידה. אמא שאינה מחזיקה בעגלת תינוק יקרה של "בוגבו" או "מוצי" אינה מורשית להיכנס לשכונה, וההורים לובשים את מיטב המותגים. למה? סיבה רציונלית אין, אבל אופנה איננה קשורה לרציונל. כי זהו כרטיס הכניסה החברתי ואסור להישאר מאחור. עדיף למות מלהוריד את הילד בגן עם פריט מהעונה שעברה.
אבל גם תושבי תל ברוך צפון לא עומדים בסטנדרטים של מובילי הדעה האופנתיים, שכן בגדיהם ואקססוריהם נטולי "נגיעה אישית". אם הבנתי נכון, וסביר להניח שלא הבנתי, הנגיעה האישית היא הצעקה האחרונה. אסור לך לקבל כפשוטם את תכתיבי האופנה, אלא להוסיף להופעתך החיצונית ייחוד כלשהו, שיבדיל אותך מהוונבי סופר/במאי/מוזיקאי התל אביבי האחר, שצועד מולך ברחוב.
אנשי האמירה החיצונית מביטים בבוז בזוגות הצעירים של תל ברוך צפון, על אחידותם ושמרנותם. אלא שלמרבה האירוניה, יש דימיון רב בין שני הטיפוסים התל אביביים. אלה כאלה מוסיפים לחייהם עוד אלמנט של לחץ, בנוסף לעבודה, הישרדות כלכלית, הגשמה עצמית ושאר אבני הריחיים של החיים הקפיטליסטיים. בשני המקרים נדרשות שעות של מחשבה, עיון במגזינים הנכונים, פקיחת עין ברחוב, מסעות שופינג בלתי פוסקים בקניון, ברחוב או ב"אי-ביי" ובעיקר שמירה על עירנות מתמדת.
פטור מהמירוץ האופנתי
לנו, במודיעין, אין פריבילגיה כזו. ראשית, איננו יכולים להיות ערניים. אנחנו מגדלים תינוקות, וישנים שלוש שעות בלילה, במקרה הטוב וגם זה באופן זמני, עד שתצמח השן הבאה. שנית, אין לנו זמן. מרבית תושבי מודיעין מבלים בממוצע שעתיים בדרכים מדי יום, בפקקים לתל אביב וממנה.
עם ההגעה הביתה הם מסיעים את הילדים לחוגים וטובעים בעבודות הבית הבלתי נגמרות. בשעות הערות הספורות שנותרות אנחנו הולכים לקניות ולעיתים סתם הולכים, כדי לא להתנוון ולשמור על הבריאות. חלקנו מנסים להצליח איכשהו להישאר מעודכנים בסרט האחרון, בסדרה החמה, כדי לא לעשות בושות בשיחות הברזיה בעבודה. נגיעה אישית? זה כבר תלוי בגודל הכתם שהשאירה הפליטה האחרונה של הצאצאית.
וזה היתרון הגדול של מודיעין בעיני: כרגע, זהו מקום נטול פוזה כמעט לחלוטין. ידם של מרבית תושבי העיר אינה משגת כדי לרכוש ג'יפים ענקיים ולנקר עיניים, האמהות יודעות ש"דוקטור בייבי" הזולה יחסית הרבה יותר נוחה לשימוש מהמפלצות של "בוגבו" ו"מוצי" ועל הלבוש כבר דיברנו. לנו במעמד הפועלים יש פטור מהמירוץ האופנתי, מכל הסיבות הנכונות.
אז אתם יכולים להמשיך לדבר על טעמנו המזעזע, ואנחנו נמשיך להתלבש רע ולהרגיש טוב. למרות שהיום, כשאצא לקניות, נראה לי שאגוון. החולצה שאני אוהב בכביסה עכשיו. פליטה, אתם יודעים.