וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

היי מהממת!

14.5.2007 / 23:41

הכתבת האנונימית של וואלה! בטור אישי חדש ונקמני על מאחורי הקלעים של העיסוק התקשורתי באופנה. מדור ראשון

בכלל לא רציתי להיות כתבת אופנה. לא מדוייק שלא רציתי, אלא בעיקר לא שקלתי את זה. היו שנים בהן רציתי להיות "ציפורה", שנים בהן רציתי לכתוב ביקורות ספרים ובשאר השנים רציתי להיות כתבת השטח של גיא פינס. אולם לאלוהים היו תוכניות אחרות עבורי וכך הפכתי מצרכנית בגדים להוטה לצרכנית בגדים להוטה שלכאורה יש לה מושג באופנה.
כשישבתי מול העורכת שלי בפעם הראשונה והיא שטחה בפני את רזי התפקיד, היא לא שכחה דבר מלבד עניין פעוט אחד. היא לא סיפרה לי על היח"צניות.

הטלפון היח"צני הראשון שפקד את הסלולרי שלי לא ניבא את העתיד לבוא. "הילה כספי?" בקע קול היסטרי ואחוז תזזית מהשפופרת. "כן" עניתי בחשדנות כי פחדתי מסימה מהבנק. "אני לא מאמינה שאני מדברת עם הילה כספי!!! זאת ניבית ממשרד שמשון- גלמון יחסי ציבור', אני קוראת את כל הכתבות שלך כל שבוע בשקיקה! איזה יופי! איזה כישרון! רציתי לקבל ממך פרטים אישיים ולשלוח אליך עדכונים ומוצרים!".

באותו היום אחזה בי תחושת התרוממות דומה לזו שאחזה בנינט יום אחרי הגמר בניצנים. "איזו בחורה נחמדה היא ניבית", סיפרתי לחברתי אסנת "היא מעריצה את הכתיבה שלי וקוראת את כל הכתבות שלי". "כן", ענתה לי אסנת "אבל לא כתבת עד היום רק שתי כתבות?".

וואלה! זה העיתון הכי טוב!

מאותו יום ואילך לא זכיתי ליום חופש מגדוד היחצ"ניות הנלהבות. תחילה היו אלה רק שיחות היכרות תמימות. הן כולן התרגשו להכיר אותי, לדבר איתי סוף סוף ולהכתיר אותי לווירג'ינה וולף של עולם עיתונות האופנה. אני מצידי קטפתי את המחמאות בשקיקה ובצמאון. אם לא הייתי מסנוורת כל כך מהתהילה ודאי הייתי שמה לב לדפוס התנהגות משותף לכל יח"צניות, אבל כנראה שהייתי זקוקה לצעד דרסטי יותר כדי להבין שחמש עשרה שניות התהילה שהן מספקות לי בכל שיחה, זה המירב שאקבל מהן.

וכך קרה בהשקה הראשונה בה השתתפתי. ניבית ממשרד שמשון-גלמון יח"צ היתה נסערת ועצבנית ומצויה בעיצומה של נזיפה חמורה ממנהל האירוע כשעמדתי בפתח. "מי את?" היא נבחה לכיווני. "אני? הילה כספי", גמגמתי בבלבול, "לא שאלתי איך קוראים לך אלא מאיפה את!" "מוואלה! אופנה". "אה, מוואלה!" השתנתה הבעת פניה לעווית של חיוך, "אני תמיד אומרת שוואלה זה העיתון הכי טוב לאופנה, איזה כיף לראות אותך! בואי, כנסי מתוקה, איזה קפה להביא לך?"

הבידוד

באותו הלילה חלמתי שאני משתתפת במחנה אימונים של יח"צניות והן זועקות ללא הפסק את שלושת ערכי היסוד של יחסי הציבור: צביעות, חנופה ושנאה עצמית. כשהתעוררתי הגעתי לתובנה שלתפקיד זה אין אפילו צורך בחפיפה. הבנות האלו הן אוטודידקטיות, הן אותן הבנות שלמדו איתי בשכבה, לא נראו רע אך היו דחויות חברתית כיוון שמרוב השתדלות להיות משהו שהן לא, הן לא השאירו חותם בלב של אף אחד.

מאז שזכיתי להארה זו החלטתי לנקוט בטקטיקה שונה- הסינונים. כבר מעל לשנה אני לא עונה למספרים לא מזוהים או חסומים. אט אט התחלתי לסנן אוטומטית כל שיחה נכנסת, ההורים נעלבו, החברות התנתקו, החבר ברח ונותרתי בדד. טוב, לא ממש.

שקלתי מספר פעמים להחליף מספר, כיאה לסלב אמיתית, אך ידעתי שכוחן של היח"צניות חזק מכוחי ושהן בסוף ישיגו אותי. תמיד בזמן הלא מתאים, תמיד בקול מתקתק ומבחיל.
אז כשהן מתקשרות, אני מסננת, וכשהן מצליחות להערים עלי, גם אני מזייפת חיוך טלפוני.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully