אם הייתי יכולה לסייר באופן שקוף אנונימי לחלוטין בין חנויות, מתפרות ותצוגות - לגעת, לשאול, לראות ואז לחזור למאורה שלי, רק אני והלפטופ ולכתוב על אופנה, כנראה שמצבי הנפשי היה טוב יותר. אולם במסגרת עבודתי עלי להתראות מדי פעם עם הקולגות שלי, כתבי האופנה.
כתבי האופנה נחלקים לשני זנים עיקריים ובעייתיים: הראשון, צעירים אמביציוזיים ונלהבים שלוקחים את עבודתם ברצינות תהומית ורואים בכתיבה על אופנה את המיצוי המזוקק ביותר של גלאם וכוח (אפשר לכתוב ביקורות! ולחתום עליהן!), השני הוא כתבות חסרות ביטחון שדופקות הופעות למסיבת עיתונאים כאילו הן טרם שכנעו אפילו את עצמן שהן באמת ראויות להיכלל במילייה נחשק זה. בין שתי קבוצות אלה מסתובבות כמה דודות מבוגרות ומיובשות משהו. בקיצור, קהלים שלא מתחברים באמת.
הזן הרביעי והמבורך, אם בכל זאת לזרוק מילה טובה, הן כתבות / עורכות בנות ארבעים פלוס-מינוס שהן חייכניות ועם פרופורציות נכונות לחיים. הן נחוצות בזכות האיזון שהן משרות. הן לעולם לא מרגישות צורך להעמיד פני "סלט עלים ודיאט ספרייט".
איך אמרת שקוראים לך?
מזה שנה לפחות אני חושדת כל ההתכנסויות האופנתיות האלו הן למעשה ניסוי שממומן ע"י אוניברסיטת קולומביה. הרי אפשר להפיק כל כך הרבה מסקנות חותכות על המין האנושי מהתבוננות בעשרות כתבי אופנה דחוסים בעל כורחם בחלל אחד כשניחוח אגו חזק מורגש באוויר.
עולם עיתונות האופנה הוא כמרקחה, כולם מכירים את כולם וכולם קוראים את כולם. מצד שני אסור באופן חמור להפגין בקיאות בשם המשפחה של הכתב שיושב משמאלך, אחרת כל הפאסון יתמוסס. מכאן שהדיאלוגים זהירים, מחושבים וקרירים וכל המאמצים מושקעים ביצירת התנשאות שתאפיל על התנשאותו של הכתב שעומד מולך. המון אנרגיות מושקעות בלהעמיד פני אפאט.
קורבנות של הכרך הגדול
לפלצנות של הדור הצעיר של כתבי האופנה אין גבולות. הם מעלים בחומרה שאלות כמו "מה הבשורה של הקולקציה?" בתצוגה של פוקס ומתרעמים באזני קוראיהם על הבנאליות של תשובות המעצבים, לשאלונים משעממים שהם חיברו לבד.
פעם חלקתי מונית עם זוג כתבים של אתר אופנה שכוח אל. אם הייתי יודעת מה מצפה לי, ודאי הייתי מאמצת גינוני דיווה מול היח"צנית, אבל זה היה מאוחר מדי ומהמושב הקדמי לא היה ניתן להחריש אוזניים למתרחש מאחורה.
מדובר היה בכתבת ובצלם חביבים למראה ומחוייכים למדי, אך השיחה לא נעמה לאוזני. מסתבר שלא רק הכתבים אלא גם הצלמים של אתר האופנה, שהיחידי שמטקבק אותו זאת אמא של הכתבת, מנסים בכל כוחם להפוך משפטים פשוטים למשפטים שנונים יתר על המידה.
כל המילים היפות הוחלפו בינהם ברטוריקה מרשימה ובאינטונציה צינית מופלאה אך ללא כל אמת. כל מה שרציתי לשמוע זה שיחה כנה בין שני אנשים שמחבבים אחד את השני, אך הסתבר לי שמשפטים כמו "אני אוהבת..", "אני שונא", או "אני שמחה" מעיבים על מעמדם המגניב בעיני השני ועל מעמדי המגניב בעיניהם. אכן עצוב.
הפינג פונג המילולי בינהם התאפיין במה שאני מכנה "אובר- תל אביביות". כלומר אי היכולת לומר משהו ישר ולעניין, וצורך עז להתפלפל כקורבנות של כרך גדול.
להרוג את גוצ'י
את הנסיעה הארוכה והכפויה בחברת שתי כתבות אופנה שישבו ודפדפו במגזין זר וכתשו בקולניות בוטחת את כל הדגמים החדשים של גוצ'י ("מ-ז-ע-ז-ע!!! אין! איזה טוניקות הכי בנאל!!") אני באמת מעדיפה למחוק.
זה כבר לא מתוחכם. זה פאתטי ומעייף ובעיקר עומד בסתירה למלל החיוור ונטול המעוף שמאפיין את כתבות האופנה במחוזותינו. או במילים אחרות: המחלה האמיתית של כתבי האופנה היא ניווט של מרכז האנרגיות שלהם לפיתוח פרסונות מחוכמות יתר על המידה, כדי לפצות על כך שלרוב, פשוט אין להם משהו חכם להגיד.
