עמוק בסירה

החדר מלא אימומים. ליד אחד מהם יושבת בחורה עדינה ודקיקה. קוראים לה שני בר. היא לוקחת אימום ליד ומתחילה לשנות את צורתו, מדביקה לו חומר שדומה לפלסטלינה ומפסלת בו. כשהצורה מתגבשת, היא לוקחת מסקינטייפ וכורכת אותו סביב האימום, מציירת, גוזרת, מסירה ושוטחת את היריעה המעובדת לפניה על השולחן.

אחר כך היא פונה לפינת החדר, נוטלת חתיכת עור ומדביקה עליה את הגזרה שיצרה העשויה ממסקינטייפ. תהליך העיצוב כמעט הגיע אל סיומו. כל שנותר עכשיו זה לגזור את העור לפי הדוגמה ולמתח אותו על האימום. גזרת הנעל מתוחה על האימום שלפניה ושני מתחילה לדמיין את החומר. היא רוצה למצוא את החומר המושלם לנעל הזאת, ממש כאילו היתה זו הנעל הראשונה שעשתה.

באופן הזה נולדות הקולקציות המדויקות של שני בר. מזה שלוש שנים שהיא עוסקת בעיצוב נעליים, לפני כן עיצבה תיקי עור, חגורות וגם עסקה בעיצוב תלבושות לתיאטרון.

"איך הגעת להחלטה שאת רוצה דווקא להתרכז בעיצוב נעליים?" אני שואלת אותה בחנות הנעימה שלה במתחם גן החשמל בתל אביב כשממולנו דחפור העומל בכל כוחו כדי לשכנע בניין ישן לקרוס.

"תמיד נמשכתי לעיצוב נעליים, אבל האמת היא שקצת חששתי מזה. בעיקר בגלל שבארץ התחום מאוד לא מפותח, זו ממש נישה שהולכת ונעלמת וקשה להשיג חומרים ואנשי מקצוע. כך שבעצם את הקולקציה הראשונה עשיתי ממש לבד. אז עוד לא הכירו אותי ולא היה ביקוש לכמויות. ייצרתי כמה דגמים ושיווקתי לחנויות. לא האמנתי שהביקוש יהפוך לכל כך גדול כמו שהוא היום".

כשבר אומרת "ביקוש גדול", היא מצניעה את העובדה שנעליה משווקות בכל רחבי גרמניה, באוסטריה, בהולנד ואלמלא היחצנית שלה, אורלי כרמי, גם לא היתה נודעת לי העובדה שסילביה פנדי, בכבודה ובעצמה, ביקרה בחנות של בר ושמגישות M.T.V נועלות את נעליה.

- התחלת לשווק לחנויות בארץ ובגרמניה והולך לא רע בכלל. למה בעצם החלטת לפתוח חנות?

"האמת שההחלטה לפתח חנות היתה של בן זוגי, ברוך כיתאני. אנחנו גרים כאן בשכונה ומאוד אהבנו את מה שמתפתח במתחם. ראינו שנפתחות עוד ועוד חנויות של מעצבים, שנפתחים בתי עסק כמו גלריות ובתי קפה ובבית נהיה קצת צפוף עם כל האימומים. אז חשבנו שזה יהיה רעיון טוב להפריד את הבית מהעסק ובדיעבד ההפרדה הזו עשתה לי ממש טוב.

"גם עצם העובדה שאני פוגשת את הלקוחות ואת כפות הרגליים שלהן, מלמדת אותי המון. אני נחשפת לצורות השונות של כף הרגל, להעדפות של הלקוחה, אני רואה איזה גזרות נוחות ואיזה פחות, זה עושה לי שירות טוב".

"אז מה, מתחם גן החשמל עדיין בתנופת התפתחות?" אני שואלת אותה ועננה עצומה של אבק מעידה על התקדמות שלב ביחסים בין הדחפור לבניין הישן, שכנראה מתחיל להיכנע.
"כן, הוא ממשיך להתפתח כל הזמן. עדיין צצים עוד ועוד בתי עסק ויותר אנשים מגיעים לכאן. אנחנו מאוד מרוצים מהבחירה שלנו בלוקשיין הזה".

- אילו ההשפעות הולידו את קולקציית קיץ 2007?

"לקולקציה קראתי 'מעברים'. הכוונה היתה לעבור בזרימה מקולקציית החורף לקיץ. לקחתי דגם של נעל חורף סגורה שעוצבה בסגנון נעל אוקספורד לגברים ופיתחתי אותה לגזרה של נעל סירה שטוחה או בעלת עקב באותו הסגנון. באופן כללי הקו שלי קלאסי ומושפע משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. סרטים ומגזינים ישנים זה מה שעושה לי את זה".

- אמרת שקשה למצוא חומרים לעבודה בארץ. מאיפה בכל זאת את משיגה אותם?

"בעיקר אני אוהבת לקנות עיזבונות של חנויות. יש לי נעל עם עקב שעוצב בשנות ה-70 שמצאתי זרוקה באיזו עליית גג ועכשיו מייצרים לי כמוה במיוחד. אני גם מסתובבת הרבה בשוק הפשפשים ומוצאת שם אימומים ישנים ומוצרי סידקית. בכל ביקור שלי בחו"ל אני מגיעה לאיזור חנויות הסידקית, אני לא עומדת בפיתוי".

בר מספרת על ההבדלים בין ההעדפות של הלקוחה הישראלית לזו הגרמניה, היא טוענת שהגרמניות הן הרבה יותר סולידיות ולא כל כך פתוחות לקולקציות מיוחדות, הן בעיקר נועלות נעלי סירה בצבעים שקטים וכפות רגליהן הרבה יותר ארוכות וצרות מכף רגלן של הישראליות.

הקולקציות שלה, המיוצרות מעורות ייחודיים, נמכרות בעיקר בארץ. כך גם לגבי נעלי האצבע העשויות קשרים בדיגום חופשי המופיעות הקיץ בקולקציה.

כשיצאתי מהחנות, הקרב שהתרחש מולה טרם הגיע לסיומו. הבניין הוא עקשן, חשבתי לעצמי, וגם בר די עקשנית, זה לא קל לעסוק בתחום הולך ונעלם, בעיקר כשרב הרשתות ויצרניות הנעליים העבירו כבר מזמן את הייצור לסין.
הבעתי משאלה שהבניין הישן לא ייכנע.

מחירים:
525-595 ש'

שני בר, מקווה ישראל 3, מתחם גן החשמל, ת"א. 03-5605981