אני מצטלם, משמע אני קיים

אם פעם הייתי מדפדפת בשקיקה בדפים הראשונים של "לאישה", כדי לקרוא נון- אייטמים ולצפות בתמונות של סלבס דלוחים, היום אני כבר לא צריכה לשלם עשרים שקל בשביל להיתקל בהם. כשלוש פעמים בשבוע אני מוזמנת להידחף לצידם בתור לבופה בהשקות ובמכירות מיוחדות של מותגי אופנה, קוסמטיקה וטיפוח.

בכל פעם שיוצא קרם אנטי אייג'ינג חדש או לחילופין קנת' קול מתקשר ומבקש שיסדרו מכירה מיוחדת בקניון רמת אביב, אני לוקחת בחשבון שני דברים: 1. עלי להצטייד במצב רוח ציניקני במיוחד כדי להעביר את הזמן. 2. עלי לאכול מראש את האוכל השטותי שאני מחזיקה בבית, כי האוכל באירועים האלה אף פעם לא מפעים כמובטח. ארוחת בוקר עשירה מתגלה ככמות זעומה של מאפי בוקר המונחים לצד תיונים בקערת פורצלן, מה שמשאיר אותך רעבה ועצבנית במהלך כל מסיבת העיתונאים, אם בתמימותך הגעת רעבה (למה הבטחתם? לא רוצים להאכיל אותנו, אין בעיה. רק אל תכתבו אחרת בהזמנה. קצת כבוד לגוף שלנו).

לפעמים מדובר במזנון ערב "א-לה בית מלון עם דילים בים מלח", שעמוס במאכלים יפים אבל סתמיים שכבר יותר מדי אנשים נשמו עליהם לפני שאת, הצלחת והפאסון שלך הצלחתם להגיע אליהם. זה נכון שלפעמים שווה גם להגיע בשביל האוכל, אבל האנרגיה שאת משקיעה בהימורים בשאלה באיזה אירוע ישביעו אותך ובאיזה ידפקו אותך, מתישה והופכת אותך לפסימית וקטנת אמונה.

אירועי ההשקה מתקיימים לרוב בשעות הבוקר המוקדמות וההשתתפות בהם היא משמימה ומייגעת במהותה. לכן הטיבו אנשי יחסי הציבור להבין, שאם ברצונם לרשום את נוכחותן של גילת אנקורי במקרה הטוב וקארן דונסקי, שתגיע בכל מקרה, עליהם להציע תפריט דיאטתי-אורגני, לצד פחמימות ומתוקים ולקנח בשקית מלאת מתנות. האוכלוסיה הפוקדת את ההשקות, נושקת לרוב לגיל הבלות משני הכיוונים וכוללת ברובה עורכות מגזיני לייף סטייל שכוחי אל, דוגמניות עבר רחוק ואינגריד פלדמן אחת. למרות שכל השקה מתייחסת למותג או למוצר שונה, הפרצופים נשארים אותם פרצופים, תמיד מאופרים בקפידה, תמיד דורשים את ההפוך שלהם חם, נטול, רזה וללא קצף.

לי יש תיאוריה הגורסת, שישנה קבוצה קטנה של נשים שמצאה דרך לקצץ בחשבון האשראי שלהן. הן מנווטות את סדר יומן בין ההשקות מהבוקר ועד הערב, ובכך אוכלות שלוש ארוחות מלאות ודשנות בכל יום, וגם חוסכות בעלויות הדלק, שכן, חלק מהעסקה היא גם מוניות הלוך וחזור ע"ח משרד יחסי הציבור. באורח נס, כל הנשים הללו מצליחות שלא להגיע להשקות האלה באותן הבגדים, שהרי כולן לובשות את אותם פריטים שמחולקים על ידי יח"צנים. איך זה לא קורה? תעלומה.

על היעדר התוכנית האמנותית באירועי המכירות המתרחשים בשעות הערב, מפצים סושי, מתאבנים ושמפניה זולה. המכירות נושאות אופי שונה לחלוטין מההשקות, כיוון שהצלחת האירוע נמדדת על פי קריטריון אחד בלבד: מספר הסלבס שיפקדו אותה. לצורך זה נערכות פניות חוזרות ונשנות לאייל טייב כדי שיביא את אחותו ולא משנה מה המחיר שיידרש עבור זה.

אבל כמובן שנינט לא באה וכך בתחילת האירוע אפשר למצוא בעיקר עשרות צלמי פפראצי מובטלים, בולסים רול סלמון ואבוקדו ובוהים לצדדים, כשבאיחור של שעה לפחות מתחילים לזרום הסלבס. סקאלת הסלבס מתחילה באורית פוקס וממשיכה ללוסי דבינצ'יק ודניאלה וירצר, שנותנות במינגלינג מתמשך ובראיונות פרונטלים מול המיקרופון של Y בעשר. כתוצאה מכך אושיות אופנה רלוונטיות מהן נדחקות הצידה.

פעם ניגשה יחצ"נית לגבר לא מזוהה ושאלה אותו בקרירות מי הוא. "דורון אשכנזי" ענה האיש. "דורון אשכנזי, מאיפה?" הקשתה היחצנית "דורון אשכנזי מדורון אשכנזי" הפטיר המעצב הוותיק והמוכשר כשנימה של מבוכה משתררת באוויר. היחצנית לא ידעה מיהו דורון אשכנזי, אך הספק הקטן שמא הוא אחיו של ליאור אשכנזי גרמה לה לא לחולל סצינה אלא לאפשר לו להמשיך לאכול בשקט.

פעם אחרת הסטייליסט ראובן כהן דפק איחור אופנתי והופתע לגלות כי בכניסה לאירוע עומד רק המאבטח, שראה בו פרחח קניון רמת אביב טיפוסי ולא איפשר את כניסתו במשך כמה דקות יפות, עד שהמנכ"ל בעצמו הכניס את מר כהן פנימה.

כמובן ששילוב מנצח בין הנחות לחשיפה תקשורתית מלטפת הוא זה שגורם לאותם ידוענים להגיע, כשהם מתוקתקים כדבעי. ערבי המכירות הם הערבים היפים בחייהם ואתם יכולים להתנחם בכך שהערבים היפים בחייכם שונים בתכלית מאלו וטוב שכך.