בימים אלה מופץ ברחבי העולם וגם בישראל, מוצר דפוס הנושא את הכותרת "ווג ברזיל" ובאותיות טיפ טיפה יותר קטנות כותרת נוספת: "ה. שטרן". הספק גיליון, ספק קטלוג הזה, מזכיר לי את הבדיחה על המיליונר שחש ברע ואומר לזוגתו: "יקירתי, תקני לי בבקשה בית חולים". חברת התכשיטים לא הסתפקה בפרסום מודעות אלא קנתה פשוט את המגזין.
בפרספקטיבה לא כל כך רחוקה, אין שום ספק שהתקופה שלנו תיזכר כעידן הפרסום גם מי שעוצמים עיניים נורא חזק כבר לא יכולים להתעלם מכך שזה הכוח החזק והדומיננטי ביותר בזמננו. טשטוש הגבולות בין תרבות לבין אינטרסים כלכליים הגיע, כמדומה, לשיאו ומכאן והלאה יגבר כוחה של תנועת הנגד שקוראת להשתחרר מעריצותו של בעל המאה.
דווקא מגזינים כדוגמת "ווג" היוקרתי והוותיק, הם מהמקומות שבהם הפרסום הביא עד כה נחת לכולם. בניגוד לעיתונים אחרים שבהם הפרסומות הן רק הסחת דעת מעצבנת (בעיקר במקומונים ש-20 העמודים הראשונים שלהם מכילים פרסומות ירודות), הפרסומות במגזיני הלייף סטייל הן חלק בלתי נפרד מהתוכן. ההשקעה הרבה שבהן, גם מבחינה קריאטיבית, לא נופלת ברמתה ומבחינת העניין לקוראות, מעמודי ההפקות, המדורים והכתבות. בינינו, רוב קונות המגזינים האלה לא באמת קוראות את כל הכתבות, מגזיני אופנה נועדו לדפדוף ולא לקריאה.
אבל יש משהו מקומם בגיליון הזה שנקנה כולו על ידי ה. שטרן, או במילים אחרות בקטלוג החדש של חברת התכשיטים היקרים להחריד ש"ווג" הסכימה ששמה יתנוסס בראשו. העובדה שהגיליון מופץ במהדורה מוגבלת, נותנת תחושה עוד יותר עזה של קטלוג. גם הפרסומות הבודדות של חברות אחרות, כמו לדוגמה ב.מ.וו, לא מספקת תחושה של אמינות, אלא של שיתופי פעולה, כאלה שאנחנו לא ממש רוצים לדעת למי הם גרמו ללחוץ את ידו של מי ואיפה היד הזאת הייתה קודם.
בצילום השער (שלא עומד בסטנדרטים של המגזין הנחשב) לובשת הדוגמנית טרנינג מבד פוטר פשוט, יחד עם שרשרת עשויה מחוליות גסות, בסגנון עדות הפאנק (רק שכל החוליות משובצות אבנים טובות, אפשר רק לנחש כמה היא עולה). השער עוד עובר איכשהו כאימאג' אופנתי, אבל ההפקות שבתוכו רק חושפות את ערוות ענף התכשיטים. הכתבות כולן, עוסקות בחברת התכשיטים והגיליון כולו מזכיר יותר מדי עמודי המודעות, שמתחזים לעמודי מערכת.
העשור וחצי האחרונים הוא לא תקופה טובה לתכשוט והמקום שתופסים תכשיטים (במיוחד אלה העשויים מחומרים יקרים) באופנה העכשווית הוא מאוד מצומצם. הסטיילינג המתחכם והולך פונה לכיוונים אחרים ואפילו שרשרת הפנינים הנצחית היא לא יותר מ"קטע" בימינו.
בגיליון-קטלוג הזה נעשה מאמץ עילאי להשתמש בכמה שיותר תכשיטים, בניסיון להפוך את המראה הזה לאופנתי, אבל זה פשוט לא עובד. פריטי הלבוש, הסטיילינג והצילום הם כל כך אנכרוניסטיים ולא מעוררים תיאבון, שזה כמעט עצוב. בכל המגזין הזה, בן כמאה עמודים, יש רק צילום אחד שמתכתב עם האופנה, וזאת על ידי עיוות והגזמה של המראה המיושן שנלבש על ידי דוגמנית תואמת בריטני ספירס, מה שיוצר דיסוננס מעניין. בעיני, זהו גם הצילום היחיד בכל הגיליון הזה ששווה משהו, והיוצא מן הכלל מעיד על הכלל.
גם אם ה. שטרן ירשמו מכירות של עוד כמה תכשיטים, בסכום שהיה יכול להציל את הפלנטה מרעב, היוקרה של "ווג" בהחלט הפסידה מהמהלך הזה, שפוגע באמינות שלו.