אל תנערו את הפנטזיה

במקרה של צלמי אופנה הכלל התקף הוא "הראה לי את הסטודיו שלך ואומר לך מי אתה". הסטודיו של צלם האופנה אלכס ליפקין הוא השתקפות ברורה של אישיותו: מאופיין באסתטיקה מוקפדת, בלתי מתפשרת, מקצועית ומדויקת.

המראה של בניין הרכבת התעשייתי והישן בו ממוקם הסטודיו שלו נשכח מיד כשמגיעים לקומה הרביעית. הקירות המאובקים כאילו נמחקים לעומת שלט המתכת הבוהק "אלכסנדר ליפקין". שיח היסמין תלוי בשורות חייליות על חוטים שקופים ומפיץ ריח מדהים שלא שייך כלל לאזור בו הם מלבלב, ושטיח הכניסה תמיד מדוייק במיקומו ומצוחצח.

כזה הוא גם אלכס - משדר משהו מאוד לא מפה, מאוד אירופאי, רוסי ומלוטש. גם אם בשנה האחרונה הדיסק שנחרש ברקע רוב ימי הצילום בתחום האופנה היה של מדונה, לרוב שולטות אצלו זמרות צרפתיות או פורטוגזיות אלמוניות (בשבילי, לפחות). איכות בל תטעו, היא לא מילה גסה אפילו בתעשייה בה המדדים לאיכות הם כמות הצלוליט של דוגמנית או יכולתו של ספר לסלסל בבייבי-ליס.

אבל לא רק הסטודיו מגלה הרבה על אלכס. תיק העבודות שלו הוא שיקוף רנטגן של האדם שהינו. מדובר באסטתיקת ליפקין שכזו שיוצרת כתב יד שקל לזהות. כל כך הרבה צלמים עובדים לפי הקו המבוקש והמוערך - המתחלף ולמצוא צלם ששומר על סגנון משלו, בו הוא מאמין, זה לא עניין פעוט.

בניגוד למקובל במקומותינו, אלכס לא מעתיק ממגזינים זרים. לעומת זאת תיאורים של טקסטורות גליות, או הדמויות של בוטיצ'לי למשל, הם רפרנס מקובלים מבחינתו. ואלכס אכן מדריך. את כל הצוות. התמונה המלאה היא שלו.

הוא התחיל לצלם בחוג ציבורי ברוסיה, בהדרכתו של טיפוס לא קונבנציונאלי שיישאר כנראה חקוק לעד בהכרתו. ליד טכניקות צילום סיפק החוג חינוך לתרבות הרוח, לאינטלקטואליה ולאמנות "האדם שהדריך אותי סיפק לי הרבה יותר מטכניקות. הוא היה מנטור מבחינתי וגם היום הוא נתפס בעיניי ככזה.הוא הביא אלינו משוררים, אנשי רוח והעשיר אותנו ברמה שמאוד השפיעה על החיים שלי".

את "מכללת הדסה" בירושלים, בה רכש את השכלתו האקדמית, הוא מציין לטובה מאותן סיבות ממש - "היתרון הגדול הוא שמעשירים אותך כבן אדם. מעבר לחומר הטכני אתה מקבל הרבה בעיקר הרבה אמנות". ללימודים הוא נרשם עוד במהלך שירותו הצבאי (צנחן, יש כבוד). ירושלים ניראתה לו, כמי שעלה עם הוריו בגיל 15 לתל אביב, כפלנטה אחרת. ניתוק שהוא דווקא מעיד עליו כתורם גדול למציאת הסגנון שלו כאמן.

"בשנה השנייה-שלישית ידעתי שאני רוצה לצלם אנשים. זה מעניין אותי. התחלתי עם פורטרטים וגיליתי שנשים נראו לי הרבה יותר מעניינות. גבר אף פעם לא יבין אישה. בעיניי לפחות. הצילום הוא תהליך מורכב, והמורכבות הזו מעניינת כלעצמה. וזה לא מפסיק לעניין וזה הכי חשוב לי להישאר סקרן".

"אני אף פעם לא משתמש במילה כוסיות".

"כי אני לומד לאט. אני צריך להרגיש את זה. אני לא אוהב לעשות דברים לא שלמים או לא מצוינים. כשהייתי ילד הייתי בנבחרת אתלטיקה. זו התקופה הסובייטית, כן? בכל אופן התאמנתי נורא נורא קשה ובכל זאת ראיתי מסביבי אתלטים אחרים, בני גילי שמתאמנים פחות קשה אבל יותר מהירים ממני והייתי די מתוסכל מזה.

פניתי אל המאמן שלי והוא אמר לי 'כשלך יצמחו שערות בבית השחי אתה תהיה תרוץ הרבה יותר מהר מכל אלו שעכשיו רצים פה כי יש לך את כל הנתונים ואתה עובד קשה'. אני צריך להרגיש שאני יודע מה אני עושה לפני שאני עושה משהו. התנועה שלי מאוד הדרגתית. אני לא כוכב. אבל בקצב שלי ובעשייה שלי אני מגיע לתוצאות שאני שלם איתן".

"לא הייתי קורה לזה פרפקציוניזם. אתה צריך להגיע למה שהחלטת להגיע. כל הסיפורים מסביב מעניינים את הטוסיק. בסופו של דבר כל הפלברה נשארת בצד ומה שנשאר לך זה בסך הכל סרט. אפילו לא סרט. תמונה. אחת. אז היא צריכה להיות מה שציפית שהיא תהיה."

"זה לא קשור. אני חי באיקס וכל השאר חיים בווי. אלו שני צירים נפרדים לגמרי שלפעמים יוצא והם נפגשים. אתה מאוד רוצה שתהיה קורלציה יותר קבועה ביניהם, אבל זה לא תמיד יוצא.אין שום קשר. אתה מאוד רוצה שכולם יחיו בציר שלך, כמובן".

"אני מנסה לא להביא את הרגשות האמיתיים שלי לסט. אני בטח לא אגיד שזה מדהים, אני כנראה לא אגיד כלום".

"אולי".

"שאלה טריקית. ב-99% מהמקרים, לא. קליינטים באים והולכים אבל אתה נשאר עם התיק הזה ועם העבודות האלה. אתה צריך להיות שלם איתן. בדרך הזו יוצא שאתה אולי מפספס לקוחות בדרך, אבל אלו לקוחות שגם ככה לא התאמת להם והם לא התאימו לך. כך שעדיף שתיק העבודות שלך ישקף את הסגנון האמיתי שלך-זה מקל על כולם".

"חברת האיפור מק היתה בהחלט בין לקוחות הראשונים שהתחברו לטעם שלי ולסגנון העבודה שלי ובאמת בחרו לעבוד איתי גם כשהייתי בתחילת דרכי. כיף לי לעבוד איתם, והם סופר פתוחים לרעיונות והם בכלל אחלה אנשים. ובאמת עניין אותם לעשות דברים אחרים ושונים ואיתי. זו כנראה מערכת יחסים שעובדת טוב".

"אישה בעיני זה ערך. אם כי גם גברים אני עשוי לצלם ככה. כן, אני אוהב דיווין. אבל זה לא המקום היחידי שאני שואף להגיע אליו. זה מאוד תלוי בפרסונה שאני מצלם. אני מוציא מבן אדם את מה שיש בו".

"אולי לא ממש לכל אחת, אבל לרוב כן".

"אני חי עם עצמי מאוד בשלום. אני לא חושב שפוטושופ זה יותר או פחות אמיתי מכלים ששימשו אמנים לאורך כל ההיסטוריה של האמנות בשביל ליצור תמונה יפה יותר או מושלמת יותר. כל הציירים הקלאסיים שהעמידו את המודל שלהן תחת אור חלון צפוני ידעו מה הם עושים וזה לא כל כך שונה ממה שעושים היום עם הפוטושופ. זה לא כלי שנועד ליפייף את האנשים שאני מצלם, אלא נועד לעזור להגיע לרמת דיוק נדרשת- אם זה בקומפוזיציה, צבע, גוון וכו'.

"סיטואציות ממשיות כן מעניינות אותי. אבל אני אעשה את זה בדרכי שלי. לא אעשה משהו שלא מתאים לי או לא משתלב עם האסטתיקה שלי בגלל שמישהו מצפה ממני לזה. כל אחד ומה שהוא טוב בו".