הייחוד בקריירה של מיקי אבני (31), סטייליסטית, תפאורנית, מעצבת ואומנית אמיתית הוא כרטיס הכניסה שיש לה לכמה איזורי פעילות נחשקים. היא מקובלת ורצוייה מבחינת אנשי האמנות והתרבות (למשל להקת המחול "בת שבע)", מצד אנשי הכסף והפרסום, רצויה על ידי עורכי האופנה שמספקים במה לעבודות שאפשר להשתולל איתן ועל ידי העורכים בטלוויזיה.
בהפקות שלה יש לרוב מיקס של פריטים מודרניים עם וינטאג' ועם פריטים שהיא עושה בעצמה. הפקה אחת שעשתה למגזין 360 מעלות היא כזאת שזוכרים שנים. אבני העמידה דוגמנית בחדר מלון מהודר שהתרפט, והקיפה אותה בהמון חזרזירים קטנים שאך נולדו. היו תמונות בהן היא חבשה ראש חזיר על ראש הדוגמנית. התוצאה היתה אוונגרדית ואמנותית ברמה גבוהה.
"החיבור שלי לסצינה הזו היה דרך חוויה שעברתי בניו יורק" אבני אומרת "תקופה ממושכת הסתובבתי עם מצלמה וצילמתי סצינות של פטישיזם שחקרתי. זה היה משהו שהייתי צריכה להוציא מהסיסטם. משהו שמזכיר את הספר 'סיפורה של O. יש אנשים שהפטיש שלהם הוא להיות חיות. הסט נבנה במלון ירושלים ברחוב אילת. התחלתי לקלף שם טפטים ומתחת לשכבות מצאתי שם כיתובים היסטוריים. הצמידים ששמתי על הדוגמנית עשויים שעווה, אני עשיתי אותם. הדוגמנית שהשתתפה בהפקה היא בעצם לוליינית. פעם קשרנו אותה הפוכה ובסצנה אחרת היא היתה אימא אווזה".
היא התחילה בגיל 16 בתקופה שלסטייליסטיות עוד קראו "מלבישות" והערוץ השני בכלל עוד לא קם. בגיל 20 עבדה ככתבת אופנה במעריב ומאז, היא אומרת "הספקתי לעבוד עם כל המגזינים בארץ, עם כל משרדי הפרסום וגם בהפקות טלוויזיה עבדתי לא מעט. עשיתי כל מה שרק אפשר בתחום האופנה בארץ".
פרוייקט ל-40 רקדנים
אחד הפרוייקטים האחרונים שלה היה הכנת התלבושות של 40 הרקדנים במופע המחול "פאטה-מורגנה" של להקת בת שבע. כל הבגדים שעיצבתי עוצבו ונעשו בטכניקה של הדפסים דיגיטליים על בד. כבר לפני 12 שנה התחלתי לעבוד עם הטכניקה הזו, אבל היום הדפוס הדיגיטלי מאוד התפתח ואפשר להגיע בעזרתו לתוצאות מרהיבות. חצי שנה ישבתי לראות חזרות של הלהקה לפני שעיצבתי לרקדנים את הבדים. רציתי לקבל השראה ולהכיר את האנשים, שאבתי מהם אנרגיה כדי לתת להם אותה בחזרה אחרי שעברה מטמורפוזה. המופע מדבר על מיניות, שבטיות ותקופות בזמן. הבגדים שעיצבתי , עשויים מ-17 שכבות של דפוס כאשר לכל רקדן בחרתי אלמנטים המשקפים את אישיותו. למשל, אחת הרקדניות לובשת חצאית שמודפסות עליה גלויות שנשלחו בתחילת המאה ועל הגרביונים שלה מודפסים מנשרים שמבשרים על תום המלחמה, שנזרקו ממטוסים בתם מלחמת העולם השנייה. התברר לי מאחת השיחות איתה, שסבא שלה היה אוסף גלויות מהתקופה הזו.
גם על הסטיילינג בקטלוג האחרון של "יוסף" אחראית אבני. הקונספט של הקטלוג בא מיוסף. נשים שאורבות עם רמיזה לעורבות. הרבה שחור. הקטלוג והתצוגה נעשו על פי אותו הקונספט. זה יצא בסוף בסגנון הרומנטיקה החדשה של שנות ה-80. שילבתי שם משקפיים של פייר קארדן עם חגורות וינטאג'. מאוד אקלקטי מה שקורה בקטלוג של יוסף, זה אוסף רחב של ישן עם חדש. בתצוגה, הגרביונים והמון אקססוריז נוספים נעשו בעבודת יד. עשיתי אותם בשיתוף הסטודיו של יסף. אני משתדלת לעשות אביזרים מקוריים שיתאימו לעניין עצמו, או לקחת דברים מחנויות יד שנייה, להביא דברים שהם לא המוניים".
פתאום ברזיל
אחרי כל זה לא מפתיעה התשובה של אבני לשאלה "מה את אוהבת באופנה". מסתבר ששבוע האופנה בסואו פאולו מעניין אותה יותר מכל שבוע אופנה אחר. ההדפסים, האקססוריז, הרבה לוק של הנד-מייד. הרוח של האופנה הברזילאית צעירה וחופשית, היא זורמת ואמיתית בצורה יוצאת דופן".
פגשתי אותה בסוף החודש התשיעי להריונה. היא הגיעה בשמלת אוהל צבעונית, נפלאה וארוכה שניראתה כמו פיסה מעולם אחר, רחוק, חם ואקזוטי. שמלה מחנות לבגדי שנייה שאבני בחרה בדיוק רב. היא אומרת שהיא רוצה ליצור קונספט ולא רק להציג בגדים ואביזרים והיא ממש לא נוהה אחרי טרנדים "אין לי אפילו מגזין אופנה אחד בבית" היא מתוודה. הפעילות שלה נובעת מהבטן, מהשלכות של דברים שמעניינים או מגרים אותה. יש FEEL של מה שקורה בעולם האופנה ובדרך כלל זה מדויק. אתה חושב ועושה משהו ואז רואה אותו קורה בכל מיני מקומות. ההתעדכנות שלי בנויה על הטעם שלי. משהו בשוק הפשפשים יכול לתת לי השראה לסיפור שלים ואולי מישהו בצרפת יהיה בשוק שם ויחשוב על סיפור דומה. פעם או פעמים בשנה אני מסתכלת על תצוגות אופנה באינטרנט, אבל בכללי אני מעדיפה ספרי אומנות. היום הפקות אופנה הן ברמה של אומנות. מבחינתי, צלמי אופנה היום הם בגדר אומנים.