לכבוד מיליארד מיליון חולמים

גשם דק-דק מונע מהצלם גלעד סספורטה לצלם בחוץ וגורם לו לפתח יחס אמביוולנטי לגשם. סספורטה, 30, הישראלי, הגיע לפריס לפני 6 חודשים בלבד כדי לעבוד. את נתב"ג הוא עזב עם 1,200 יורו ותיק עבודות. הוא דובר צרפתית, גדל בחוף השנהב ובפריס עד גיל 14 ולמד צילום במכללת ויצו חיפה.

בסיבוב הזה בפריס הוא מצא דירה ברובע העשירי והתחיל לדפוק על דלתות. "את העבודה הראשונה בפריס עשיתי לחברת האופנה rodier" הוא מספר בראיון טלפוני, "פשוט הגעתי אליהם, דפקתי על הדלת וביקשתי מפקידת הקבלה לפגוש את המנכ"ל. צריך להבין שמדובר בחברה ענקית, שקיימת מ-1852 ומאכלסת בניין שלם בעיר. המזכירה כמובן צחקה עלי ושאלה למה שהוא בכלל ירצה לפגוש אותי. אמרתי לה שפשוט תגיד לו שיש פה צלם ישראלי בשם גלעד סספורטה, שמעוניין לפגוש אותו. והוא הסכים לראות אותי.

הגעתי אליו עם כריזמה ישראלית, אומץ וידיעה שאני יכול לעשות הרבה דברים. אמרתי לו שהמקום שלו נראה מאוד מרשים. דיברתי בכנות ואמרתי לו שאף פעם לא הייתי במקום פעיל כל כך, עם אנשים שמסתובבים עם סרטי מדידה ושואו רום וסטייליסטים בכל כך הרבה קומות. הוא הסתכל בבוק שלי ואמר שבקרוב מתוכנן לצאת קטלוג והוא ישקול אם לתת לי לצלם אותו . נפרדנו לשלום ולמחרת בערב אני מקבל טלפון מהאיש הגדול. לפגישה השנייה הגעתי אחרי שלמדתי בע"פ את החברה הזו, ועם קונספט מגובש לצילומים והצעות עבודה.

"מאד השקעתי בפרזנטציה ובדיעבד אני יודע מאנשים שעובדים איתו, שזה מאוד הרשים אותו שלא בזבזתי זמן בדיבורים והצגתי תכל'ס. אחרי שבועיים צילמתי קטלוג ואחרי זה גם עיצבתי לחברה את חלונות הראווה שלה, דבר שאף פעם לא עשיתי קודם".

הא הגיע לצרפת אחרי התנסות לא קצרה בשוק בארץ. אחרי שסיים ללמוד פתח סטודיו והתבסס כצלם אופנה. "צילמתי עוד שער ל'סגנון,' עוד הפקה ל'את' והתחלתי להבין שאני אכנס לדיכאון מאוד גדול בגיל 40 אם אני לא אתקדם. זה היה הרגע שבו החלטתי לעבור לפריס, להתעסק באופנה אוניברסלית ולא מקומית".

חצי שנה אחרי הוא מצלם למגזינים גדולים כמו Figaro ,mixt ,vice. בתקופה הזאת גם משהו במנטליות שלו השתנה, מכורח המציאות. הוא כבר לא מתלבש אותו דבר וגם תיק העבודות שלו עבר שינוי.

"מכיוון שקר פה רוב השנה, זה מאפשר לי להתלבש אחרת. אני לובש פה דברים שלא הייתי חולם ללבוש בת"א. נגמרו ימי הליוויס הקרוע, אולסטאר וחולצת זארה. פה לא יתייחסו אליך אם אתה לבוש ככה, במיוחד אם אתה צלם אופנה. היום למשל אני לובש הכל בשחור, עם מגפיים ב-230 יורו, מכנסיים של H&M וסוודר של מרטין מרג'יאלה. כיף לי להתלבש. יש פה אופנה בכל פינה.

"כשאתה מציג פה את עצמך בתור צלם אופנה ומסתובב עם בוק, אתה מקבל ריספקט, הרבה יותר מאשר בארץ, לכן זה דורש ממך גם להיראות אחרת. גם תהליך בחירת הצלם מצד הלקוחות שונה". "כשהגעתי לפה שיניתי את כל הבוק שלי. כל סוכנות מקצועית מחזיקה צלמים בכל מיני סגנונות, לכן אתה חייב לדבוק בסגנון שלך. אם בבוק שלך יש רק צילומי חוץ יפים, לא תקבל עבודה בסטודיו ואם צילמת רק נשים, לא תקבל קמפיין של גברים. בארץ קשה יותר לבטא את הסגנון האישי, משום שהתעשייה קטנה ובכל הפקה מבקשים ממך דברים ספציפים. לפעמים הבקשות הן סוג של אונס, משום שזזה לא תמיד הסגנון של הצלם, אבל אתה צריך להיות יותר גמיש כדי לחיות. פה לעומת זאת, אני נטו מתעסק בלהגדיר יופי כראות עיניי. יש אפשרות לעבוד עם קהל לקוחות אדיר והם רוצים לראות פרינטים, לא דיגיטלי ולא אינטרנט תופסים פה".

למרות שסספורטה מתגעגע לעורכות העיתונים בארץ, איתן פיתח קשר חברי, הוא מדגיש שגם ל"צרפת הקורקטית", כמו שהוא קורא לה, יש את היתרונות שלה: "הקשר עם הלקוח שמזמין את העבודה אמנם נבנה לאט, אבל לא שואלים יותר מדי שאלות. משלמים לך בזמן, ורודפים אחרייך רק כדי שתיקח את הכסף. בישראל השוטף 120+ הורג. חוץ מזה שפה גם אין לי סטודיו ואין ציוד. יש לקוח ששוכר לי הכל".

סספורטה למרבה ההפתעה לא משתפך על סיפור אהבה עם תחום הצילום. הוא לא מתייחס למצלמות בכפפות של משי ואין לו סנטימנטים לאיזו מצלמה חורקת שמלווה אותו מגיל 16. "אני לא טכנוקרט. למדתי טכניקה, אבל הציוד שלי נראה כמו בית שימוש. המצלמות שלי לא מעניינות אותי, אני לא שומר עליהן במיוחד, ואם מצלמה נשברת אני מחליף. בכלל, אם הייתי יכול לצלם עם העיניים ושמישהו אחר ילחץ על המצלמה – אני מעדיף.

"אפשר בהחלט להגיד שרגע הצילום עצמו פחות מעניין אותי והוא הכי פחות מהנה. אני הרבה יותר נהנה מהדרך, מהתכנון ומלקיחת כל ההחלטות שמשפיעות על התוצאה הסופית. רגע הצילום יכול גם להביך לפעמים, אם למשל אתה עומד מול בת 14 ואמור להוציא ממנה מיניות ".

הסגנון האישי של סספורטה כולל בעיקר אמת בצילום, מה שמתאים מאוד לטרנד הצילום העכשווי של נטישת הפוטושופ והריטוש הבובתי. את הצילומים שלו צריך למדוד יותר לפי בקומפוזיציה ופחות לפי ניקיון ואיכויות טכניות. הוא מצידו מעדיף תמיד אור טבעי ורגעים שנראים אותנטיים. "אני משתמש בפורמטים ישנים עדיין, ואני חושב שהעידן הדיגיטלי הרס את הצילום ועדיין לא בנה אותו מחדש. הפידבק המיידי בלראות את מה שצילמת, הוא מבחינתי מסרס, מגביל את החופש ולא נותן מקום לטעות, מה שלדעתי מאוד חשוב בדרך להבנת הצילום ולבניית סגנון אישי ויחודי".

בקרוב יעבור לגור במארה, עם חברתו הצרפתייה "היא אשת היי טק שעובדת בשביל חברה ישראלית. היא ההיפך הגמור ממני. הכרתי אותה במטרו של הוטל דה ויל".

הוא מדווח על היתרונות שמספק לו הרקע האקדמי שלו שרכש בויצ"ו חיפה. "האקדמיה נותנת עוגנים בלימודי תולדות האמנות, תולדות הקולנוע ותולדות הצילום. יש לזה ערך כשאתה מוצא את עצמך בפגישת קונספט ויש לך ידע במה שעשו ובמה שיעשו. אני אוהב ללמוד ומקווה ללכת בשנה הבאה לעשות תואר שני בקולנוע בסורבון".


כמו לכל צלם אופנה שמחזיק מעצמו, גם לסספורטה יש קצת מניירות, למרות שבסך הכל הן חיוביות והוא לא מאמץ אותו בכוונה. "בסופ"ש שעבר שלחתי דוגמנית הביתה. היא הרגיזה. אני מצלם והיא לא נותנצ מעצמה כלום. התקשרתי ללקוח אמרתי לו שאני לא יכול לצלם, שאני דוחה את הצילומים והוא אפילו הבין את זה. לפעמים יש דחף למניירות, כמו במקרה של עיתון פיפל אנד גוטה, עיתון של ברנז'ת הנסיכים, של המאיון העליון, שהציע לי לצלם הפקה של ג'ינסים ופרוות. אמרתי להם שאני לא מצלם פרוות. יצאתי מטומטם והם נכנסו לשוק. אמרתי להם שאני מאוד אוהב בע"ח ומעדיף להימנע מלהתעסק עם פרוות. אחרי שהחברים צחקו עלי ואמרו שאני קרוע, התקשרתי אליהם. כבר לא יכולתי לחזור בי, אבל אמרתי לה שאני אשמח לצלם למענם הפקה אחרת, מה שאולי באמת יקרה. זו היתה מניירה. לא תכננתי אותה".

סספורטה גם הציג בהוטל קריון בפריס תערוכה אמנותית-פוליטית. לפני 3 חודשים התקיימו בעיר הרבה שביתות מטרו. במקום 10 רכבות שהפעילו קו, יצאה לדרך 1. היה מאוד צפוף, והקרונות איכלסו בעיקר זרים. "אני ראיתי שואה, הרחתי עצבנות וזיעה. אחרי שוורייאטי פנו אלי לתערוכת צדקה, יצאתי למטרו עם מצלמה קטנה ודוגמנית שלבושה בהוט קוטור וצילמתי אותה ביחס למתרחש. זה היה מאוד טעון. התמונות הדגישו את אידאל היופי ממקום אורבני. 6 הצילומים הועמדו למכירה פומבית. כולם נמכרו תמורת סכום של 10,000 יורו, שנתרמו לילדים במצוקה במזרח אירופה".

בימים אלה הוא עובד על הפקה לעיתון צרפתי גדול, בהשתתפות יתומים. "אני כתבתי את הקונספט, שמבוסס על צעירים, תנועה בחוץ וחופש. בהפקה ישתתפו שני יתומים בגיל העשרה. אני מתכנן לעשות איתם טיול ולצלם אותם חוגגים יומולדת בתחנת מטרו, מתקלחים במקלחת ציבורית, לקחת פריים בבית זונות, בקיצור, להביא את עקרונות הקונספט לאקסטרים. ההפקה תעלה 1,400 יורו ואני עושה איפור ושיער לבד, אבל זה לא מפריע ללקוחות שלי שאני עושה הכל. הם ראו מה אני יודע לעשות וככה הם בחרו אותי. תיק העובדות הוא הת.ז שלי".