פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנגרת

      אל תאמרו "מעמיסה יותר מדי בד סביב הלובשת". לירוי שופן טוען שהבגדים של מאיה נגרי מפסלים מחדש את הגוף שזקוק לזה

      השמועה מספרת שאחד מהמעצבים החדשים ברחוב דיזינגוף נתפס אומר "הבגדים שלי מיועדים רק לצעירות גבוהות, רזות ויפות" (הוא למעשה תמצת את שלוש המילים האחרונות במילה אחת שאני שונא). למעשה הוא הגדיר את מגבלותיו בעיצוב במשפט אחד בודד, והוכיח כי אולי הוא מתמצא בתחומים אחרים, אבל את ההבנה הרחבה של מושג "עיצוב האופנה" הוא כנראה לחלוטין לא מבין.

      קשה להאשים אותו. התרבות המקומית של עיצוב האופנה הרבה פעמים לא מצליחה ליצור בגדים עם הבנה לגוף אנושי.
      מאיה נגרי, שתמונות הקולקציה החדשה שלה בהן דמותה המצודדת של עמית מכטינגר כבר נמצאות בכל פינה בעיר, מתעלה על המעצב הנזכר לעיל לפחות בקטגוריה אחת – הבגדים שלה הם מלאכת מחשבת של התחשבות בגוף הנשי. לא הכל מושלם בתפיסה שלה, אבל היא בהחלט בונה סביב הגוף צללית מחודשת, אם צריך, ורוקחת אותו מחדש, תוך שימת לב לכל פרטיו.

      נגרי לא מכוונת ישירות לקהל צעיר וטרנדי המציית לסצינת אופנת המעצבים התל אביבית. כזה שבדרך כלל לא מזהה את המגבלות של הגוף שלו עצמו ונכנע לעיצובים שאפשר לכנות אותם דביליים. בגלל קשת האוכלוסייה המגוונת שמגיעה לחנויות שלה היא נדרשת לפתרונות יצירתיים ("המטרה היא להתאים לנשים בכל מיני פרופורציות"), ולרוב גם מצליחה לייצר אותם.


      כמה טוב לגלות שנגרי זנחה הקיץ את הכיוון האנדרוגיני שאפיין את העיצובים שלה וחזרה חלקית למחוזות נשיים שמצאה בשנות החמישים. אפשר להירגע, לא מדובר בשמלת הנקודות האדומה והנדושה. למרבה ההערכה המעצבת לא שיכפלה פריטים מייצגים מן העשור ההוא, אלא בעיקר לקחה את אג'נדת הצללית המאורכת ומהודקת המותניים, יחד עם שילוב בריא של הדפסים שנעדרו מן הקולקציות הקודמות והבעיקר מונוכרומטיות שלה (ז'קט עם הדפסים בצבעי שחור ושמנת הוא הדוגמא האולטימטיבית). אמנם הצבעים הם אמנם עדיין נגזרות של שחור – לבן – אפור, אבל יש גם צבעי חול מדבריים מה שהוביל לבחירה בעמודי שלמה שבתמנע, כלוקיישן בו צולמו הדגמים.

      הרוח השורה על העיצובים היא יפנית. למשל הכיוון של יאמאמוטו ששיירי סגנונו ניכרים בפריטים בעלי הנפח והאופי הארכיטקטיוני. בולטים בעיצובם הם מכנסי שרוואל מקסימים באפור עם קפלים סביב החגורה; מכנסי בלון עם תיפורים בולטים בבז'; מכנסי סיגר צרים באפור מתכתי עם מותן גבוהה וחצאית מבד לבן עם הדפסי עלים בזית וזהב, שעברה טיפול שטיפה וציפוי.

      חבל שלפעמים מגלה נגרי מעט חוסר ביטחון. בדומה לעבודות של מעצב ישראלי מסויים, יש אצלה מינון גבוה של פריטי קשירה כאלו ואחרים, והיא מציינת שהלקוחות מאוהבות בפריטים האלו בעיקר בגלל היכולת לשחק איתם. לדעתי הדבר קשור לעובדה שצרכני אופנה בטוחים כי פריטים שנראים מתוחכמים או עמוסים בפרטים הוא עדות להיותם בגדי מעצבים. רק שלפעמים דווקא השמירה על ניקיון עיצובי הוא זה שמוכיח שליטה שאין ספק שלנגרי יש אותה.

      זה נחמד וטוב שבחלק מן החולצות והמכנסיים (כולל שמלת ג'רסי מקסימה שנקשרת מלפנים) קיימת האופציה המשחקית, אבל עומס הבד לפעמים מיותר, בעיקר כאשר הוא דורש תפירה ברמה שלצערנו קשה למצוא בארץ. דווקא הפריטים הפחות מתחכמים, כמו חליפה לבנה מדהימה שעשויה מתערובת פשתן, נותנים לאישיות המעצבת לבלוט.

      למרות ההערה האחרונה, הרושם הוא שנגרי חושבת על כל הפרטים. המכנסיים שלה, הן הרחבים והנשפכים, הנוקשים והנפוחים או אפילו הצרים, מאופיינים בגזרות מעולות ובחיתוכים גיאומטריים נכונים. חלקם עם חגורת V שיוצרים אשליה מחמיאה. יש גם חולצות וגופיות נשיות מדליקות עשויות מבדי מיקרו מודל שאי אפשר להפסיק למשש ושמתאימים לקיץ המקומי עתיר הטמפרטורות. גם הפריטים הפשוטים יותר, להוציא את שמלות הג'רסי הארוכות שהן חסרות ייחוד, עדיין מכילים טוויסט שמאפשר לזרוק אותם על הגוף ולהראות נורא יצירתיות. בתרבות ה-ready made זה הרי מה שכולם רוצים, להראות מטופלים בלי להשקיע בזה באמת.

      מחירים:
      חולצות: 280-620 ¤.
      מכנסיים: 680- 1200 ¤.
      חצאיות: 720- 980 ¤.
      שמלות: 680- 1200 ¤.

      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)
      קוקלצית אביב-קיץ של מאיה נגרי (יח"צ)