Urban outfitters היא רשת חנויות אמריקאית מגניבה למראה, שבשתי מילים אפשר לומר עליה שהיא מקדשת את תרבות הווינטג', או בהרחבה: תוך אהדה ברורה לבוהו-שיק ובשילוב לא תמיד הגיוני של טרנדים עכשוויים. חוץ מקווי הלבשה לשני המינים, מציעה 'אורבן' גם מיני פריטים לבית, כמו צלחות, מנורות, כלי כתיבה, ריהוט, נעליים, משחקי קלפים ואפילו שטיחים. בקיצור, כל מה שיכול להיראות טוב תחת עדשה מרוחה בווזלין ונערות בשיער פארה פוסט, שמתעקשות לקטוף בתום חתרני את פרחי הסבא הנודעים.
אבל הגיע הזמן להניח את אורבן על שולחן הניתוחים ולהוציא את השד מבקבוק הסיפולוקס הסיקסטיזי: כל זה הוא לא אמיתי. נכון, פריטי המעצבים שנבחרו, משתלבים יחד נהדר ובהחלט ניכר שקנייני הרשת חשבו עד הסוף על הקולקציה המגובשת. אבל בסופו של דבר מתקבל המיינסטרים של הווינטג', רפרודוקציה בלתי נגמרת של מוטיבים עיצובים משומשים.
הקונה הגרופי של אורבן, מנסה להבדיל את עצמו מההמון המסתער בהתלהבות של H&M. הוא חושב שהוא נורא מיוחד, שהטעם שלו יוצא דופן ולכן הוא מעדיף את אורבן. אבל בסופו של דבר רוכש הווינטג' הנלהב, מוצא את עצמו בדיוק על אותם פריטים משוכפלים, שכבר מזמן איבדו את הילת הרגע. במינונים גבוהים, זה הופך לקצת פאתטי.
נראה שרוב הלקוחות מרגישים שהם קונים שם פריטים שנותנים הרגשה של "וואו, בגדי מעצבים" (הרגשה שכמה מחנויות הווינטג' בתל אביב, שמייבאות מהמזרח מתאמצות לספק), אבל למעשה אין שם שום דבר חד-פעמי.
מאחורי הווינטג' האמיתי עומד הערך המקורי של פריט שנצבר עם חלוף השנים, ואם כבר מנסים לעשות היום פריטים שנראים וינטג', רצוי שתהיה בהם איזו פרשנות מודרנית, שתיצור פער מובחן בין אז לעכשיו. ליצור העתק, זה סתם חסר פואנטה.
וזה לא שאי אפשר למצוא שם מציאות מעולות או קולקציות מעניינות, אפילו אני מצאתי שם זוג מכנסי ג'ינס מוצלחים של ליוויס (גזרה 511 למי שמתעקש לדעת), הבעיה מתחילה כשהקונה לא שם לב לתדמית השווא שמוכרים לו, וזה למעשה הדבר הכי מסוכן של תרבות המיינסטרים כשהיא לובשת פנים של תרבות מתוחכמת ובעלת אמירה, ומסווה לחלוטין את השימוש השחוק בחומרים המוכרים. אם תרצו, זה דומה לחלוטין להערה של לאה גולדברג על שירה "שירה טובה היא זו שיוצרת מן החומרים המוכרים זווית ראיה חדשה, כי למעשה כולם מדברים על אותה אהבה. שירת הקיטש היא לחלוטין מיותרת".