כמה עולה חולצה זולה?

מהו המחיר האמיתי של חולצה? לכאורה, זו שאלה רטורית, שלא לומר טפשית. המחיר, זאת כל אחת יודעת, הוא המספר שמופיע בתג המחיר: חתיכת הקרטון הקטנה שתולשים מהחולצה ברגע שמגיעים הביתה אחרי הקנייה, זורקים לפח ושוכחים.
אבל איך נקבע המחיר? לכאורה, גם זו שאלה שהתשובה עליה ידועה: המחיר הוא תוצר של מנגנון כלכלי פשוט של ביקוש והצע; השקעה ורווחים. זו התורה כולה, אין מסתורין. כלומר, הכל עניין של כמויות. מה שיקר קונים מעטים. מה שזול קונים רבים. חברות אופנה שמייצרות חולצות בכמויות גדולות מצליחות להוריד את העלות השולית של כל חולצה, המחיר יורד, הצרכנים קונים בהמוניהם, כולם מרוויחים. לכאורה.

כן, כמה טוב שיש חברות ענק המייצרות חולצות בכמויות ענק. בזכותן אפשר להשיג מציאו?ת של ממש. חולצות לא רעות בכלל וממש זולות. לדוגמה: ב"וולמארט", רשת המרכולים האמריקאית הגדולה בעולם, אפשר לרכוש חולצת ג'ינס ארוכת שרוולים ב-11.67 דולר (42 שקלים לפי השער הנמוך של תחילת 2008). אין שום סיבה נראית לעין שלא לקנות את החולצה הזולה הזאת, במקום חולצה דומה של מותג "ליווי'ס", למשל, שעולה 26 דולר, כלומר פי שניים ויותר. ובעצם, אם אנחנו כבר פה, למה שלא נקנה שתי חולצות באותו המחיר. הג'ינס הוא אותו ג'ינס. הגזרה ממש בסדר גמור. קיבלנו שתי חולצות טובות וזולות במחיר של אחת - הרווחנו. במקרה הגרוע ביותר, אם החולצה תיפרם או תישחק, נקנה חדשה. זו לא בעיה. כי הרי זה כל כך זול. ותודה למרכול הגדול.
אלא שהסיפור, מתברר, מורכב מעט יותר ויש לא מעט דרכים לספר אותו. הנה, למשל, מה שמספר ריצ'רד קרנגהאם, פעיל ב"ועד העבודה הלאומי" האמריקאי (במאמר שהתפרסם באתר האינטרנט של הארגון). קרנגהאם וחבריו יצאו עם צוות של תוכנית התחקירים "אן-בי-סי דייטליין" לבדוק כיצד ייתכן שרשת "וולמארט" מסוגלת למכור את חולצת הג'ינס הנאה הזאת במחיר נמוך כל כך. הם לקחו חולצת ג'ינס של גברים במידה לארג' למפעלי טקסטיל בבנגלדש, כדי לראות כמה ידרשו שם בשביל ייצור תעשייתי שלה. את החולצה המסוימת שלקחו לבנגלדש תפרו פועלות במפעל של איגוד-פועלים בשיקגו, שבו מתייחסים לעובדות בכבוד, ומשלמים להן שכר הוגן ותנאים סוציאליים מלאים. החולצה הזאת יצאה מהמפעל האמריקאי במחיר של 13.22 דולר – הכוללים 5 דולר לחומרים (בדים, חוטים וכפתורים), 7.47 דולר לעבודה, ו-75 סנט לכביסה תעשייתית. וזאת בלי שום רווח למפעל. אז איך ייתכן, שאלו הפעילים, ש"וולמארט", הרשת העשירה ביותר בעולם, מוכרת חולצה זהה ב-11.67 דולר? מניין באים הרווחים שלה?
ובכן מתברר שבבנגלדש, שבה "וולמארט" היא המעסיקה הגדולה ביותר בתחום הטקסטיל, מייצרים את אותה חולצה תמורת 4.70 דולר בלבד. כלומר, ב-8.52 דולר פחות מאשר במפעל האמריקאי. רוב החיסכון במחיר, כך התברר לתחקירנים, אינו נובע מחיסכון בחומרים ובאיכות החולצה, אלא מהשכר הנמוך המשולם לעובדים. תופרות של "וולמארט" בבנגלדש מקבלות לכל היותר 17 סנט לשעת עבודה, אף ששכר המינימום שם נקבע על 22 סנט לשעה. רוב הרווח ממכירת החולצה הזולה נכנס ישירות לקופה של רשת המרכולים הגדולה.
מסקנה: פעמים רבות מחיר זול של חולצה, המיוצרת ומשווקת בכמויות ענק, מושג לא רק בגלל הכמות הגדולה והעלות השולית הנמוכה, אלא בעיקר בגלל ניצול של עובדים המשתכרים שכר של עבדים.
אגב כך, התחקירנים של "דייטליין" בדקו ומצאו שתי עו?בדו?ת שכדאי לזכור. עובדה ראשונה: התשלום הנמוך לעובדים התופרים בגדים ל"וולמארט" בבנגלדש אינו מספיק להם לצורכי קיום בסיסיים והם חיים בתנאים של עוני גם ביחס לתנאי המחיה והשכר במדינתם (ובוודאי לפי ממדים אוניברסאליים של "חיים בכבוד", המקובלים בארגונים לזכויות אדם). עובדה שנייה: לו "וולמארט" היתה משלמת לעובדים האלה 20 סנט נוספים לכל חולצה, היא היתה מצליחה להוציא אותם בדוחק מעל קו העוני. במקרה כזה, שבו "וולמארט" היתה משלמת שכר הגון יותר, הרווח שלה על כל חולצה היה נשאר עצום: גדול פי 20 ויותר מהתשלום שתקבל העובדת על תפירתה. וכך, המחיר בחנות יכול עדיין להיות נמוך יחסית לטובת הצרכנים. "וולמארט" בוחרת אפוא להגדיל את רווחיה על חשבון העובדים. זו אינה תקלה, זו בחירה מודעת: זו שיטת הרווחים שלה.

כשמסתובבים בחנויות גדולות של בתי אופנה ישראליים מפליא לראות כמה מעט מיוצר בישראל. כמעט כל הבגדים שעל הקולבים מיוצרים בתורכיה או בסין. ואולי אין זה מפליא כלל אלא דווקא ברור מאליו: אנחנו רוצות את החולצה שלנו בזול. בתורכיה ובסין מייצרים חולצות בזול. אין לנו שום דרך לדעת באיזה תנאים מייצרים את החולצות האלה. תורכיה וסין רחוקות מאיתנו אלפי מילין. הן לא בשליטתנו ולא באחריותנו. זו התורה כולה.
בספרה "מסעותיה של חולצת טי בכלכלה העולמית" (מ-2006, בהוצאת ויילי האמריקאית), התחקתה הכלכלנית ד"ר פי?טרה ריוולי אחר קורותיה של חולצת טי פשוטה: מהמקור שלה בתעשיית הכותנה האמריקאית, דרך ייצורה בתעשיית הטקסטיל הסינית, ובחזרה לשיווק ולמכירה בחנויות בארצות הברית. ריוולי, כאחת הכלכלנים, מאמינה בסגולותיה של כלכלת השוק החופשית. היא יצאה לדרך כדי לבדוק אם יש ממש בטענת המתנגדים לגלובליזציה. היא כותבת שרצתה להוכיח למלעיזים שכלכלת השוק החופשי טובה לכולם – למעסיקים, למשקיעים, לעובדים ולצרכנים.
אלא שהסיפור, התברר לה, מורכב מעט יותר. הנה, בין השאר, מצאה ריוולי עיקרון אחד בולט שפועל בתעשייה הסינית: צייתנות. מה שמאפשר את המחיר הזול של חולצת הטי האמריקאית, היא גילתה, הוא במידה רבה הצייתנות הגמורה של פועלות סיניות נואשות.
מתברר שמפעלי טקסטיל רבים בסין מעסיקים תופרות צעירות שבאות לאזורי התעשייה העירוניים מהכפרים העניים והנידחים; מאזורים שבהם מתקיימות עדיין מסורות פטריארכאליות נוקשות. הפועלות האלה, שעליהן מתבססת תעשיית הטקסטיל הסינית, מכונות "עובדות צפות", משום שהן שוהות בעיר באופן זמני, על תנאי, ולמעשה אינן שייכות רשמית לשום מקום.
בסין נהוגה שיטה של ויסות אוכלוסייה הדומה לאפרטהייד הדרום אפריקאי, שנועדה להגביל אנשים לאזורי הכפר שלהם. הגירה לעיר מתאפשרת רק במשורה, ורק אם מוענקים אישורי שהייה מוגבלים. העוני בכפרים גדול ועמוק כל כך, כותבת ריוולי, עד שהעבודה במפעל המנצל בעיר נתפשת עדיפה ונחשקת בעיניהן של הצעירות; אמצעי לברוח משלטון האב הקפדן ומעבודת הפרך בכפר.
וכך, כדי לשרוד במפעל העירוני, הנשים האלה חייבות להיות צייתניות. הן לא מתקוממות על השכר הפעוט או על תנאי המחיה הגרועים. רבות מהן גרות בשטח המפעלים. התנועה שלהן בעיר מוגבלת. הן אינן זוכות לתנאים סוציאליים נאותים. אסור להן להקים משפחות. הן לגמרי בודדות. אבל הן אינן מתמרדות. הן לא מתאגדות. הן לא נחות ולא מתעצלות. הן צייתניות.
מסקנתה של ריוולי היא זו: הבעיה המוסרית של הגלובליזציה אינה טמונה בשיטת הכלכלה החופשית. הבעיה היא שחברות אמריקאיות מנצלות משטר בלתי-דמוקרטי ובלתי-חופשי באסיה הרחוקה, כדי להגדיל את רווחיהן באמריקה בחסות אותו "שוק חופשי". או במלים אחרות – החופש שלנו לקנות חולצה בזול נקנה במחיר החופש של נשים צעירות בסין. חולצות בחנות של רשת ישראלית נמכרות בזול כי אשה צעירה, שברחה מהכפר שלה אל העיר, מוצאת עבודה במפעל שמנצל אותה, עובדת בו בחריצות ובצייתנות, מבלה בו גם את לילותיה, אין לה לאין ללכת, אין לה בחייה ברירה.

וכך, שאלת המחיר אינה שאלה רטורית כלל וכלל. זו שאלה לא פשוטה – בין שאנחנו שואלות אותה מנקודת מבט של צרכנית, ובין שאנחנו שואלות מנקודות מבט אחרות: של בת-אנוש, אזרחית העולם, או של עובדת המבקשת לבטא סולידריות עם אחיותיה העובדות, באשר הן.
כי הנה, אפילו מנקודת מבט צרכנית גרידא שאלת המחיר מסובכת מאוד. לדוגמה: אפשר היה לחשוב שתמיד עדיף לקנות בזול. אבל האמת היא שקנייה בזול פעמים רבות גורמת לקניות רבות יותר – החולצה הזולה נשחקת אחרי שלוש כביסות, צריך לקנות חולצה חדשה, ועוד חולצה ועוד חולצה. וכך יוצא שזול הוא בעצם יקר. כלומר, עדיף לקנות פחות חולצות, באיכות גבוהה יותר, אם אנחנו רוצות להוציא פחות כסף.
מצד שני, פעמים רבות חולצות הן יקרות רק בגלל המותג המתנוסס עליהן. מחיר גבוה של חולצה אינו מבטיח איכות גבוהה. גם חולצות של מותגים יוקרתיים נשחקות לפעמים אחרי שלוש כביסות. צרכנית נבונה ומנוסה בתחום האופנה תנסה להתעלם מהמותג היוקרתי ולהעריך את טיבה – את איכותה – של החולצה. את כושר העמידה שלה – האסתטי, החומרי. צרכנית נבונה ומנוסה בתחום האופנה תדע להכריע כך אם הקנייה היא קנייה טובה. אבל איך משיגים את הידע הזה? איך יודעים כמה באמת שווה חולצה?
ואם התמזל מזלנו ואנחנו צרכניות נבונות ומנוסות. כיצד נכריע בסוגיות מוסריות? החולצה של וולמארט זולה, זה ברור, בגלל הניצול של פועלות טקסטיל בבנגלדש. אבל מה עם החולצה של ליווי'ס? הרי גם אותה מייצרים באסיה, וככל הנראה באותם תנאים. אז למה שלא נהנה לפחות מהמחיר הזול של המרכול הגדול? למה שנוסיף כסף לחולצה של ליווי'ס רק כדי להעשיר את המותג המפורסם?
ומה עם עניי עירנו? איך יוכלו להרשות לעצמם לרכוש בגדים יפים בזול, אם נפסיק את הייצור ההמוני באסיה? אולי גם הם פשוט יקנו פחות?
והסוגייה רק הולכת ומסתבכת. כי לכאורה, יכולנו להתאמץ ולקנות רק בגדים שמיוצרים אצלנו כאן בישראל. הרי עדיין נהוגים במדינה חוקי שכר מינימום ושאר חוקים סוציאליים המגינים על העובדים. אבל מי מבטיח לנו שבית אופנה קטן, המעסיק תופרות בישראל, משלם להן כראוי? רוב עבודות התפירה בישראל נמסרות לקבלני תפירה, שמעסיקים עובדות עניות בפריפריה. מנין לנו לדעת שהקבלנים מעסיקים את התופרות בתנאים נאותים? מי מבטיח לנו שהמחיר הגבוה שאנחנו משלמות בעבור החולצה הישראלית היוקרתית מגדיל את שכרה של התופרת הישראלית?
התשובה כמובן אינה פשוטה. אם אנחנו רוצות באמת להשפיע – על המחיר, הכלכלי והאנושי, של תעשיית הטקסטיל – אנחנו חייבות לפעול בכמה מישורים בו-בזמן, ולא לצפות לתוצאות מיידיות. עלינו להיאבק באופן ציבורי לטובת עובדים ועובדות בארצנו. עלינו להימנע מלתת יד וכסף לחברות ענק שידועות כמנצלות עובדים באסיה הרחוקה. עלינו לחשוף ולהפיץ מידע על תנאי העבודה והייצור במפעלים בבנגלדש ובסין – וגם בתורכיה ובכפרים ערביים ליד ירושלים – וכך נצליח אולי לצמצם מעט את המרחק האדיר, שמאפשר את הניצול; את הרחקת העדו?ת. ואנחנו יכולות גם פשוט להיכנס לחנות בגדים ולשאול את המוכרת על התנאים שבהם יוצרה החולצה. לדבר על זה. לחשוף את זה. לא להדחיק. לתבוע מחברות האופנה לשאת באחריות. לבקש מהן להסביר באופן בהיר ונהיר את המספר הנקוב על תג המחיר.