נפרדים מרוז'י בן יוסף

ביום חמישי הובאה למנוחת עולם רוז'י בן יוסף, שתיזכר, אני מקווה, בדברי ימי היסטוריית האופנה הישראלית כפורצת דרך. זאת בזכות עיצוב כל כך שונה, כל כך מקורי וכל כך מחובר למקום הזה שבו אנחנו חיים. הבגדים המיוחדים של רוז'י היו ארץ ישראל כולה - קצת תנ"ך, קצת מדבר וקצת אלף לילה ולילה עם הורה. הבדים אותם יצרה, לא היו דומים לשום דבר אחר אותו הכרנו, עד לבואה של רוזי.

גם מי שלא מתעניין באופנה ישראלית באופן מיוחד, יזכור לה לנצח את השמלה של אילנית באירוויזיון הראשון בו השתתפה ישראל, ב-73. היה ברור אז שהשיר מושר בעברית והבגדים מדברים בשפה עיצובית ישראלית. לי באופן אישי יש קשר אישי לרוז'י ואני נפרד ממנה היום בדמעות. היא השפיעה רבות על החלטתי להיות מעצב ואני מאושר שיכולתי לומר לה זאת בחייה ואף להודות לה.

את רוז'י הכרתי לראשונה בשנת 1975. אני הייתי אז חייל, כששמעתי על שבוע האופנה שנערך בהילטון תל אביב. הכניסה הותרה לקניינים מחו"ל בלבד ואני נער בן 19 שהגיע מחיפה, מפנטז על בגדים, אבל לא יודע כלום, מנסה להיכנס. המדים עשו את שלהם ואני בפנים. עברתי בין החדרים ונעצרתי מול הכניסה לחדר, עליה היה כתוב "רקמה, רוז'י בן יוסף" נכנסתי לחדר נפעם, אל מול קולקציה שלא הייתה דומה לה בחדרים אחרים. הרגשתי שאני חלק מאגדות אלף לילה ולילה. המקום היה מלא בבגדים מבדים דקים ובצבעים עזים של כתום וטורקיז וחמרה ופוקסיה, שרוואלים ומכנסי הרמון ועליוניות פסים מדהימות. מיששתי כל בגד ובגד, נסער מהדמיון.

ואז ניגשה אלי אישה גדולה, עם שיער אדום ועיניים משגעות וטובות, משהו שבין אנה מניאני לסופיה לורן. בחיוך ענק של אמא אדמה, כולה נסערת מנוכחותי כחייל בחדר שלה, היא הציעה לי לשתות ולאכול וגם מקלחת, אם ארצה להינפש ולנוח. פתאום הקניינים מחו"ל לא היו מעניינים יותר, פרץ של אימהות עטף אותי וזו הייתה רוז'י כמובן. הסברתי לה שאני חייל תל אביבי ואין צורך לדאוג לי. רק ביקשתי שתספר לי על הבגדים. אמרתי לה שאולי אהיה פעם מעצב ורוז'י התייחסה אלי כמו אל נסיך. היה קשה להיפרד ממנה ומהבגדים.

שנתיים אחר כך קיבלתי עבודה כמעצב בתוכנית אמריקאית שצולמה בארץ. הוטל עליי לעצב בגדים תנכיים ולהלביש את אילנית בבגד ישראלי. מיד צלצלתי לרוז'י, שזכרה אותי ופתחה בפני את ביתה ואת אוסף הבגדים אותם יצרה במשך השנים. יצאתי מרוז'י עם חליפה בעיצובה, בהשראת טליות ועוד שמלה בצבעי מדבר, רקומה בחרוזי עץ. במאי התוכנית ואילנית אהבו מאוד את הבגדים ואני שוב נהניתי משהות חמה ומלמדת במחיצתה של רוז'י.

השנים עברו ואני הפכתי למעצב. את רוז'י הייתי פוגש בתצוגות אופנה, בבצלאל ובשנקר - מקומות בהם העניקה חסותה לסטודנטים שלא היה בידם לממן את הלימודים. המפגשים היו חמים ומעולם לא התעייפתי מלהזכיר לה את ההשפעה הענקית שהייתה לה על חיי כמעצב, ולציין שזו זכות גדולה לי להכיר אותה.

לפני שנתיים, ביום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, נתבקשתי ע"י עיריית רעננה לערוך מופע של מוזיקה ואופנה באמפיתאטרון המקומי. גייסתי 10 מעצבים ישראלים לתצוגה מיוחדת. על המוזיקה הופקדו סימפונט רעננה. ביקשתי לערוך תצוגת מחווה לרוז'י, אבל היא ברוב צניעותה, הודתה לי ואמרה שאין צורך ובלאו הכי איש כבר לא זוכר. אבל אני התעקשתי ולבסוף הסכימה רוז'י לתרום למופע 20 מיצירותיה היפות ביותר. כחלק מהמופע הופיעה אילנית על המסכים הענקיים, כשהיא לבושה בשמלת האירוווזיון ההיא, בשיר "אי שם". הדוגמניות פרצו לבמה עם בגדיה הנצחיים של רוז'י, שהיו רלוונטים מתמיד, ובעקבותיהן אילנית עצמה. הצצתי על רוז'י שישבה בקהל, מנגבת דמעה ואני הייתי מאושר, שהגיעה ההזדמנות שלי להודות לה.

כשנודע לי בקיץ שעבר שרוז'י חולה, התעורר בי הרצון לעוד משהו קטן, שינציח את פועלה בעודה בחייה. לשמחתי הצלחתי לשדך בין רוז'י (לא בלי שכנועים אינטנסיביים מצידי וצניעות עד אין קץ מצידה), ובין אביב ברטלה מידיעות אחרונות, שהכין כתבה על בגדים של זמרות ישראליות מפורסמות. לפני כחודש הופיעה כתבה בת ארבעה עמודים ב"7 ימים" ואני שוב שמחתי להשתתף בשמחתה של רוז'י.

כשביקשתי אותה, לפני שבועיים להשתתף בכתבה שהכנתי לרגל יום העצמאות ה-60, בנושא "בגדים שייצגו את המדינה", כבר הבנתי שהיא חולה מאוד.

היום אני נפרד בגעגועים מרוז'י בן יוסף שלי, האמא של האופנה שלי, אישה גדולה מהחיים. בכל בגד שאני מעצב, קולקציה שאני בונה או הפקה בה אני שותף, עומדת מולי תמיד הקולקציה של רוזי בהילטון. בבוקר קבורתה יצא לאור ספר על יצירתה של רוז'י, שהשאירה אחריה אינסוף יצירות אופנה ומשפחה חמה ואוהבת, ממש כמוה. את הספר כבר לא תזכה רוז'י לראות, אך הוא נקבר יחד עמה.

תודה רוז'י על כל מה שהענקת לי ולעולם הזה, עולם האופנה. אני אוהב אותך, נוחי על משכבך בשלום.

יובל כספין