אין דבר כזה: פוטוגני

הצילומים למדור "המשרד" – מה אנשים לובשים לעבודה, היו הזדמנות להבין לעומק את המשמעות של צילום אופנה כמקצוע. זה אמור היה להיות כיף. ינאי יחיאל, צלם בלתי מתפשר, מקצועי ומוכשר שמוציא את כולם נפלא, יצלם אותנו. נאהב לראות את עצמנו כבודדים וכקבוצה. הגרוב שאנחנו רואים פה במסדרונות יעבור בפריימים ויהיה מחניף.

אבל ככל שיום הצילומים התקרב, הצטבר מתח. אנשים ניגשו בלאט והתייעצו איתי, כעורכת האופנה של וואלה! מה כדאי להם ללבוש. אמרתי לכולם לא להתלבש יפה במיוחד ליום הצילומים כי הקונספט של המדור "המשרד" הוא לשקף באמת את מה שאנשים לובשים לעבודה. זה לא מדור שאנשים מפגיזים בו את בגדי החג שלהם אלא משהו אחר. הם הינהנו באומץ והסכימו לא להגיע עם הבגדים הבאמת טובים שלהם, אלה שמוציאים מהם את המיטב.

אני מצאתי את עצמי, באופן לא מכובד, מנסה לרמות ויוצאת מוקדם יותר מהעבודה יום לפני, כדאי למצוא בגדים שיעבירו אותי כמו שאני רואה את עצמי. כמעט הוצאתי 450 ש' שאין לי, על מכנסיים אדומים בגזרה גבוהה שראיתי בחלון הראווה של שרה בראון בדיזינגוף. לא יכלתי לסבול את המחשבה שהצילום שיעלה ברבים, לא ישקף את מי שאני ושאעבור לא נכון. החשיבות של בגד כמייצג את מי שאתה מול העולם, התחדדה פתאום.

בבוקר הצילומים. אנשים הסתכלו אחד על השני בחשש במסדרונות. ניב הדס עורך התרבות של וואלה! שביומיום הוא אחד המתלבשים השווים שיש. מי שהגיע ראשון עם ג'ינס בגזרה גבוהה לעבודה, כשכולם עוד התקשו לבלוע את זה על בנים, זה שלכל חולצה בסיסית עם צווארון פולו שהוא לובש, יש אישיות, שמשרבב בנחת אקססוריז מעולים, בא בג'ינס וטריקו, בלי אף טריק. האם זו דרך מחוכמת לא למשוך אש? אנשים הפכו מתוחים יותר. כל דבר שהוא מעבר לג'ינס וטריקו ניראה פתאום מתאמץ.

התחילו הצילומים. העמידה מול המצלמה מתברר, היא מעמד שחושף אמיתות. העובדה שהפריים לוכד רגע אחד זעיר שאמור לשקף את כל המורכבות שלך, היא לא עניין פעוט. איך מעבירים בהבעה אחת גם רצינות (בשביל המעסיק הבא), גם קלילות (בשביל אותו אחד), גם נעימות (שהטוקבקים לא יקרעו אותי), וגם שפת גוף נינוחה ואטרקטיבית (בשביל האקסים)?

הידיעה שלצלם יש משאבים מוגבלים של זמן וסבלנות כדי להוציא את המיטב שבך היתה מלחיצה. התברר שפתאום שאנשים שמתייצבים מול מכשיר דיגיטלי שחור ואטום, שמאחוריו אדם שהם לא מכירים לעומק (הצלם) ובכל זאת מצליחים להשתחרר וליצור אינטימיות עם מי שמביט בתמונה – עשו למען זה עבודה פסיכולוגית שאין להקל בה ראש.

צריך ביטחון מסתבר, כדי לצאת טוב. המצלמה לוכדת כל זיק מתח בסנטר, את ההיסוסים בזוויות הפה, מתעדת קצת לחץ בעיניים. העבודה של דוגמנים נראתה מוערכת פתאום. אם אתה לא בהיר וצלול ונינוח מבית, צריך פה מסתבר יכולות משחק גבוהות והרבה ריכוז כדי להיראות שפוי.

ואולי לא צריך ריכוז וביטחון וכו' אלא פשוט אישיות מסוג מסויים. כזאת שנהנת מחשיפה. יכול להיות שמי שיצטלם טוב הוא מי שרגיל להיות במרכז במעמדים פומביים (שר על בימות נוער עירוניות כילד / נולד לתהילה / גודל כילד נערץ?)

צריך אומץ וקבלה כדי לעמוד מול צלם, שהוא עין ביקורתית ולאהוב את העמידה שלך, להיות שלם עם השיער שלך - להרגיש נוח עם מי שאתה. שהרי האישיות שלך מצטלמת לא פחות מהחיצוניות ולא ניתן באמת להפריד בין השניים.

כמו פסיכולוג טוב, המצלמה חושפת באבחת לחיצה אם אתה בוטח או מודאג, נחלש או שלם כשאתה עומד ומציג את עצמך עם מינימום עזרים. בלי משפטים שמעבירים את התחכום והעומק שלך, בלי שפה שמעבירה את העושר הלשוני שלך. האישיות של מי שהוא לא פוטוגני היא כמובן לא מוצלחת פחות מזו של מי שמצטלם טוב, אבל הביטחון של הפוטוגני כניראה מבושל יותר. וזה לא קשור ליופי.

קל מכאן להבין למה דוגמניות טובות במיוחד הופכות לסלבס שמעניינות מאד את הקהל. הן לא השיגו את ההתעניינות הזאת רק בזכות תווי פנים הרמוניים כנראה. הם הביאו גם את האישיות .

לסיכום, טלי שריזלי שוכנעה להצטלם עם משקפי שמש ויצאה עם לוק של קורבן אופנה, לא רואים כמה שמיה מהממת ואייל השובה, ביומיום הוא בחור חסון, שזוף שמש ואטרקטיבי, נראה למגינת הלב כקברן. אבל העיקר שניסינו. כאמור אומץ זה הכי פוטוגני.