לנסות ולשאול את דניה הלר מה היא יותר - צלמת או מעצבת אופנה, זה כמו לבקש מילד להכריע בשאלת ההורה האהוב עליו יותר.
הלר, בת 31, במקור מ-LA, מצליחה להגדיר יפה את העבודות שלה, בצילום ובעיצוב, דרך הלוק של איימי ווינהאוס, אותה היא מאוד אוהבת. "אני מתה עליה וככל שהיא מסתבכת ביותר בעיות, אני אוהבת אותה יותר. אני אוהבת שהיא אקסטרים, שהיא שטוחה ומרימה את מה שאין לה עם פוש-אפ, אני אוהבת שנודף ממנה מיקס של שנות ה-50 עם אייטיז. היא בהחלט מקור השראה שלי. הניקיון שלה שמשולב בטראשיות, זה משהו שאני מנסה להגיע אליו כשאני מצלמת ומעצבת".
הלר מנסה לתעד טראש בסביבה נקייה וההפך, במצלמה שצמודה אליה והיא לא דיגיטלית, למרבה הפלא. "הולגה", היא מצלמה רעועה מפלסטיק, קלת משקל, נראית כמו צעצוע, מהודקת בשני איזולירבנדים שמונעים ממנה להתפרק. היא מצלמת על פילם רחב, המכיל 12 פריימים בלבד. אין לה פוקוס, רק שני מצבים - קרוב ורחוק. דניה מעדיפה את שתי האופציות הבודדות האלה על פני האפשרויות האינסופיות של כל מצלמה דיגיטלית משוכללת.
"את המצלמה הזו קיבלתי מחברה לפני שנה וחצי. בהתחלה נרתעתי ממנה, בגלל שאני לא רגילה לצלם עם פונקציות מוגבלות, אבל ברגע שהתרגלתי הבנתי שאין לה תחליף. הולגה מבטאת את כל מה שאני אוהבת, בכך שהיא מייצגת את ההפך ממה שקורה בעולם. היא טכנית, היא ידנית, היא מיושנת. גם בבגדים שאני מעצבת אני שומרת על המתח בין החדש לישן".
אופנה, בלי האנג-אובר
מותג הבגדים של הלר נקרא "THE HELLERS", אותו היא מנהלת בשיתוף עם אחיה, המתגורר בלוס אנג'לס, כשהיא אחראית בעיקר על העיצוב והוא על השיווק. המותג הוקם לפני 3 שנים והשאיפה של שניהם היא בעיקר להתרחק מטרנדים אשר "סופם להימאס" ולהקפיד על איכות, כי "כמו שלגוף שלי אני רוצה להכניס רק דברים טובים, ככה גם עם הבגדים. אני רוצה לעשות 'פיסס', שהם יהיו כמו אלכוהול טוב, שלא עושה האנג אובר".
המותג כולל הרבה ז'קטים ושמלות סטרפלס, והבגדים עשויים תמיד מבדים ישנים, בני עשרות שנים שהלר מלקטת בשווקים או בארון של סבתא. "אני עובדת רק עם סטוקים ישנים של בד, זה מה שנותן לי את ההשראה ואת הקיק. הבדים הישנים הם איכותיים יותר מחדשים ולדעתי גם מעניינים יותר. השימוש בבדים האלה גם מונע את האפשרות שאני אראה אותם אצל מעצבים אחרים. הם גורמים לבגדים שלי להיכנס לקטגוריית ה'וואן אופ' ועוד לא דיברתי על הפן האקולוגי של שימוש במה שכבר קיים", היא אומרת ומדגימה את האג'נדה על ז'קט דו"צ, שעשוי מניילון ארוג שחור ומבריק, עם ביטנה שעשויה בד ישן עם איורי צמחייה פראית וסוסים. יפות הן גם שמלות סטרפלס קטנות בגזרת "איימי ווינהאוס", שמלווה את הסילואט של הגוף.
אם לא אהבתם, אולי משהו לא בסדר
הלר היא תמיד הצלמת של הבגדים שהיא מעצבת. בתמונות שלה היא מעדיפה דוגמנים נקיים שמוצבים בתוך סביבה יומיומית, המציגה גם את הליכלוך שמקיף אותנו. היא אוהבת פנטזיה שסביבה רקע היפר-ראליסטי. את התצלומים היא משתדלת לתכנן ומקבלת את העובדה שבסוף משהו לא מתוכנן יכול להפתיע אותה בפריים.
היא הגיעה לישראל לראשונה בשנת 2000, במסגרת ביקור משפחתי, מאז היא עזבה וחזרה מספר פעמים. בפעם האחרונה הגיעה, כדי לאסוף חפצים אישיים שהשאירה כאן ונשארה לתמיד. עם תואר ראשון בתולדות האמנות מאוניברסיטת קולומביה, נכנסה ללימודי תואר שני בעיצוב אופנה בשנקר, ובמקביל החלה לצלם אנשים עם שפע של סטייל ברחוב. התמונות פורסמו במדור קבוע במגזין טיים אאוט.
"אם יש משהו שהבאתי איתי מהלימודים לתוך עיצוב וצילום אופנה, זה את הפוקוס על העובדה שתמיד עושים משהו בשביל קהל. למדתי להסתכל על התוצרים שלי כאילו בעיניים זרות, להתרחק מהיצירה שלי ולבחון אותה בצורה יותר אובייקטיבית. ההסתכלות הזו גורמת לי ליצור דברים שיישבו מיד את עיני המתבונן. אם זה לא קורה אז כנראה שעשיתי משהו לא בסדר".
בין תל אביב ל-LA
הלר אוהבת את ישראל, קל לה להסתדר כאן ולנצל את היתרונות של תל אביב לעומת לוס אנג'לס. היא אוהבת את האפשרות לשוטט לבד ברחובות ואז במקרה לפגוש חברים, היא אוהבת לצלם בפילים והרבה, "כי הפיתוח והסרטים כאן יותר זולים מאשר באל איי" והיא אוהבת להשיג כאן סטוקים ישנים של בד במחירים נוחים. ובכל זאת יש געגוע ללוס אנג'לס, בעיקר לחנויות וינטאג' מדהימות ולהרגשה שאתה חי במרכז העולם.
"ולמרות הכל אני דווקא שמחה שאני לא שם. כאן אני יכולה למצוא את הקול הפנימי שלי. באל איי, אתה מוקף באנשים עם סטייל, זה מבלבל, אתה מושפע מהמון דברים. כאן שקט יותר, קל יותר להתחבר ל'אני הפנימי' שהוא באמת שלך".
מחירים:
ז'קטים: 200 דולר
שמלות: 100-300 דולר
חצאיות: 100-150 דולר
ג'ינסים: 100 דולר
הלר מעצבת גם 'קוסטום מייד' דרך המייל: אתם בוחרים גזרה ובד, היא מעצבת ושולחת. חוץ מזה ניתן להשיג את העיצובים דרך דניה הלר: 054-7500979
