תקציר הפרק הקודם: י. שוורץ פתח קייטנה, אבל נבהל מהשותפה, מהילדים ומנרקומן עם סכין בגן יפו. עכשיו הוא יושב במטבח ומחכה שתבוא המשטרה.
כה אמר הקואצ'ר: דמיין את הכסף... דמיין את ההנאה שהכסף מניב עבורך... תתמקד בשמחה, באושר הגדול, בידיעה הברורה שאין דבר שאתה לא יכול להשיג". מילים יפות, עבורי עדיין אין להן כיסוי. ככל שהשעות חולפות נראה שימי בקייטנה הופכים להיות ספורים, הנרקומן, בטח כבר הלך הביתה. בסוף הם הגיעו, השוטרים, דפקו בדלת ובמקום את הפושע האמיתי, לקחו אותי לתחנה. עשו תחקיר קצר, ובדרך החוצה אחד זרק לי ככה בקטנה "יא-חננה". 'אחותך', אמרתי לו בלב, מעליבים בן אדם על זה שהוא מפחד. עדיף להתחפף כמה שיותר מהר. כבר עשר בערב, מחר יש עוד יום, ואני אמור להספיק לחזור הביתה ולישון.
קו עשרים וחמש מיפו, מיאן להגיע. שתי הבחורות שעומדות לידי מוציאות מראה מתיישבות ומתאפרות "תראי, תראי איך החננה הזה מסתכל", כנראה שלא אוכל לגור אף פעם ביפו, ביקורת המקומיים מיתגה אותי כאן בקטגוריה של ארז טל. הים פה ממש מעבר לכביש, עושה עצמי לא שומע ותופס מנוחה דמיונית על גלים חשוכים.
"רוצה לקחת מונית ביחד?", השלווה הרגעית נקטעת, "לאיפה אתן צריכות?", "אלנבי", "יאללה, תעצרו". נכנסים והנהג קורץ בדון-ז'ואניות, "תפסת שתיים... אה. "נה-ג קוטעות הבנות את הג'סטה הגברית, "שים לנו מוזיקה. אנחנו יוצאות לצוד!". כפתורים נלחצים וצלילים יפים נוזלים מהדלתות, אחלה מערכת יש לנהגוס. הבנות יורדות באלנבי, אני ממשיך דרך שדרות רוטשילד הביתה. לא נורא, הוא מעיר לי, "יבואו עוד בנות. כל אחד כאן מתערב לך בחיים.
אבל למה לצעוק
בבית החבר'ה ישנים, מקלחת ולמרפסת, בקיץ אנחנו מניחים שם את המזרונים, פותחים חלונות ומחכים לרוח. מניח את הראש, נשימה אחרונה לפני שהעיניים נעצמות. שאיפה ונשיפה, עוד מהדהדת לי המוזיקה בראש מהמונית, אני מברך על השקט ומנסה לא לחשוב על מחר. המחשבות מתערבבות, הקייטנה, הנרקומן, השותפה, הבנות מיפו. בכלל מחשבות זה משהו שמסתובב לו באוויר, השכנים למטה כנראה גם במצב של חרמנות לילית, מדליקים מוזיקה במערכת וקולו של זמר בספרדית שר ראפ סקסי ברקע.
אחר כך מתחילים הקולות, לא ברור אם זה היא, הוא, הזמר, קולות הרקע מתגברים, רהיטים קצת חורקים, הרוח מפסיקה והחום עולה ועולה. ואז, בבת אחת המוזיקה נכבית והשכונה שוקטת. מנסה להתאושש תוך כדי ספירה דמיונית של רווחי הקייטנה הצפויים. כמעט שתיים בלילה, אני חייב להירדם, אבל עכשיו בבניין ממול, פחות מעשר מטר ממני בקו אווירי, נפתחים אורות מעומעמים בסלון. מתחבא מתחת לשמיכה הדקה של הקיץ, משאיר פתח קטן לאוויר. על המרפסת ממול, מאחורי חלון כאילו אטום, אדון רווק וחברה חדשה יוצאים למסע ליילי. מורידים עצמם לרצפה ונעלמים. מנגנים עם הגוף, הוא שקט, אבל היא עוצמתית.
בשיא, הקנטצי'ק מתעורר, זה היה ממש חזק. לוקח אותו לעשות פיפי. "אבא, למה יש שם אישה שצועקת?", "זה שום דבר חמוד, פשוט תחזור לישון", "אבל למה?", עזוב אותך, נומה-נומה בני הקט, כשתגדל תבין באופן יותר בהיר, למה אנשים עוברים לגור בעיר.
ארבע בבוקר, המזגנים מטרטרים, נופל לתרדמה קסומה, בחמש מתחילים הציוצים, יש עץ גדול צמוד למרפסת, מנסה ליהנות מהפסטורליות, אבל ברקע שוב מתחילים קולות, לא ברור מאיפה זה בא, גם אין לי כוח לבדוק, הבניין משמאל או הבניין מימין, קומה תחתונה או עליונה, עוד מזמוז בוקר סוער ומרגיז. אני מתרומם וצועק מעל סורגי המרפסת לכיוון החלל שבין הבניינים "תנו לציפורים לצייץ בשקט.
שוכב במיטה וחושב, לא אלך היום לעבודה, הקייטנה תשרוד. בשבע מתקשרת השותפה "אל תשאל, כנראה שאף אחד לא יגיע היום". מנתק באדישות, נראה שיש צורך בחופשה, החום מדיח את האנשים לטירוף. עוד קצת שעות שינה ובעשר אני יורד למכולת. במדרגות, הנה מה טוב ומה נעים, אני פוגש את השכנים. גם אצלכם כל כך חם?, הם שואלים בתמימות, תעברו לישון במרפסת" אני מייעץ. בקשר לקייטנה, בערב אודיע שאני מתפטר, מחר אקח את המשפוחה ונברח לגליל, לשבוע-שבועיים, העולם מצדי יכול להתפוצץ בינתיים.