וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חיים בתוך קופסה - פרק 12

ירון שוורץ

22.8.2008 / 14:00

טרטורי מזגנים ויללות אמבולנסים - מערכת היחסים של י. שוורץ ות"א לא מתרוממת והוא נמלט לזרועותיה של שקיעה גלילית בניסיון לקבל החלטה

נתחיל כמעט בסוף. את הטור הזה אני כותב כשלגופי מכנסיים עבים, חולצה ארוכת שרוולים וכובע גרב. כבר משעות הערב רוח קרירה מכה בעיניים. בחצות הסתיים טיפול המכשפה ומאז לא נרדמתי. כמו חוטא לטוהר של הטבע, אני מגשש באפלת השדה, עד שמתחתי מתגלה סלע בעל מישורת. ישבתי בשקט שעה ארוכה, בסוף פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בגליל, בארבע לפנות בוקר, תקתוק המקשים הוא הדבר היחיד שמפריע לשקט ולתפילות המסגדים.

עכשיו נחזור להתחלה. עדיין בתל אביב, ערב שישי, ותצא המשפחה מהקופסה לקבל את המלכה. פועלי הבימה הביתה הלכו, מותירים אחריהם ענן אבק, שהתערבב בלחות הכבדה ובריח מוזנחות הקיץ של סירחון פחים ירוקים. הענן, הלחות והריח דיכאו את נפשם של תושבי האזור והטילו עגמומיות מרגיזה על שדרות רוטשילד. מוניות קו חמש חלפו בכבישים הריקים והוסיפו למרק הגועל -נפש עשן דיזל שחור. סיבוב במקום וחזרנו על עקבותינו הביתה. לא נדרשנו למילים, ההחלטה להימלט החלה מתגבשת.

מתחיל עוד לילה, אחרון במספר. בעירייה החליטו לתקוע רמזור חדש בצומת, השכנים מצטרפים לחגיגה. גניחות, נביחות, צרחות, טרטור מזגנים, הטרקטורים חופרים, האמבולנסים מייללים. אף אחד לא יישן הלילה, העיר עושה לי מסיבת פרידה. המזוודות נשלפו מהארון, ארזנו את המינימום.

על הבוקר יורדים למטה ותופסים מונית. הנהג מבקש תוספת שלושה וחצי ש' על הילד, או בעצם על המזוודה, יאללה, העיקר שתיסע. מגיעים לרכבת בדקה איחור אבל זו מתעכבת, רבע שעה, בסוף מגיעה, אין מקום לסיכה. זו ההזדמנות שלי בתור עיתונאי לנצל קצת את הבמה ולזעוק את מה שמקרקר וכמעט שורף בבטן. המצב בקרונות גרוע-גרוע-גרוע. משפחות שלמות יושבות על הרצפה, חיילים דחוסים על הכיסאות, הצי'מידנים חוסמים את המעברים, ומעמיסים עוד ועוד אנשים על הקרון שמתפקע מרוב עיוורון.

מקום אחד פנוי, אני רוצה להושיב את הילד, אבל ממול יושב חייל. אין לו ברירה, עליו הנשק, הקנה מכוון ישירות לכיסא ממול. עם כל הכבוד לצה"ל ויש כבוד, הבן שלי לא ישב מול קנה שלוף אפילו אם פרקו אותו 15 פעם לפני הנסיעה. בקיצור, עד לעכו, שני מבוגרים וילד, מעבירים את הזמן בעמידה.

אני רק שאלה

משם לתחנה המרכזית ואז אוטובוס ריק מוביל אותנו לכליל. במקום להיכנס ליישוב אנחנו לוקחים ימינה, ותופסים טרמפ על הכביש בין ג'את לכפר יאסיף, דרכנו מובילה לבית המכשפה, תמיד כשאני בצפון אני מבקר אותה. כבר אחר הצהריים, בדרך לבקתת האבן שמתחת לחרוב מתגלה ארץ אחרת של רשרושי עלים. המכשפה קנאית לשקט ותמיד עצבנית "בדיוק הלך הפאנל הסולארי, אז יש בקושי חשמל למחשב". הידעתם? מכשפות שנות האלפיים גולשות על מטאטא ברשת.

פתחה לנו אוהל על האבנים שבחוץ, האישה והילד הלכו לישון. נשארנו לבד. "באת לטיפול?", "יש לי שאלה ממש חשובה", מדליקה 3 קטורות, "בוא תשכב כאן באמצע, ספר לי, מה קרה". כל דבר מכאן והלאה יהיה אמת רצופה, דרכה זה יעבור, וכמו במבט מול מראה, ייחשפו כוונותיו של העתיד. "חייב לדעת, האם אני, באמת, צריך להישאר לגור בתל אביב?".

"אוהו, זו שאלה רצינית ביותר, אני אשתמש במטוטלת, תעצום את העיניים". שומע אותה נושמת עמוק, ואז נושפת אוויר במהירות, היא רועדת, העור שלי סומר, תן מיילל לו אי שם, ירח מלא זורח מעלינו. "עכשיו תשאל את זה שוב, מהמקום הכי אמיתי שקיים אצלך". בקול סדוק אני משחרר קריאה לשממה הגלילית "האם...אה, אני צריך... לעזוב...את תל אביב?!!!. "המטוטלת עונה לך" היא קוראת, "כשתהיה מוכן, תפתח את העיניים". עכשיו זה הרגע, להיות או לא להיות, אולי פשוט לחדול, מכווץ את העפעפיים עוד יותר חזק, דרך עיניים עצומות, מתוך טראנס פנימי, אני כבר רואה את התשובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully