בגדים בצללית דקיקה וענוגה, סוודר קשמיר עדין ונעים למגע או נעליים צרות וענוגות הם לא מה שתמצאו בקולקציית החורף החדשה ובקמפיין הנלווה של דולצ'ה וגבאנה. אם בתחילת שנות האלפיים החידוש היה להלביש גברים בסגנון נערי ואנורקטי בתוספת קצת רוקנ'רול והכיוון האנדרוגיני היה בשיאו, משקשק סממני גבריות ונשיות לכדי משהו חדש ומשוחרר מתפיסות חברתיות שרירותיות, הרי שעכשיו הגיע תורו של הדבר החדש. חדש-ישן כמובן.
לקראת סיום העשור הראשון של המילניום דולצ'ה וגבאנה מנסים לקדם מהלך אופנתי עם אג'נדה שתחזיר לגבר את פרוותו וצלליתו גדולת המימדים. התחושה שיצרה תצוגת האופנה שלהם שעלתה במילאנו בינואר האחרון, הייתה שמשהו גדול הולך להרעיד את עולם האופנה הגברי. הצללית הדקה הולכת להשתנות לרחבה, וכמו שהם ראו את זה, להיות גם הרבה יותר חייתית ושעירה.
במקום סובלימציה ועדינות, המראה הנשקף מהקמפיין ומהקולקציה של הצמד מעמיד את האינסטיקנט החייתי שבאדם במרכז. בבית האופנה דמיינו דמות גברית מחוספסת מאוד, שמערבלת בין אימג' של צייד עם מראה תמונות שמזכירות פועלים סובייטיים או מזרח אירופאי משנות העשרים.
נחוץ: כובע ברט
המעצבים האיטלקיים הכינו בקו הזה בגדים מחומרים טבעיים במראה לא מעובד, סוודרים ענקיים בסריגה ידנית, המון פרווה מצמר גס, כובעי ברט וסילואט רחב וכבד שהושג על ידי מכנסי עור וצמר עבים. למעשה כמות העור המרובה שהשתמשו בה עבור הקולקציה מעוררת דאגה שהם כילו עדרים שלמים של כבשים. הכוונה ברורה הם רצו להראות שהגבר שלהם חזר לאכול בשר.
אמנם שינוי דומה בפרופורציות הגבריות הסתמן גם בבתי אופנה אחרים, כמו בוטגה וונטה או סלבטורה פרגאמו, אבל הקולקציה של דולצ'ה וגבאנה רצתה להוות ציון דרך דרמטי במיוחד.
האם יש למהפך הזה סיכוי? כנראה שלא. דולצ'ה וגבאנה בעצם דוחים את הדיון ביחסים שבין אדם לאינסטיקט שבתוכו כי אין להם אומץ לנסות להוביל למהלך אמיתי. הקמפיין מלוטש מידי, הפנים של הדוגמנים עברו עיבודי תמונה ופריטי הלבוש הדרמטיים נראים כמו האופציה המרוככת והמסחרית של מה שהוצג בתצוגת האופנה עצמה. חבל שעבורם גבריות חזקה מתקשרת לאלימות זולה. לא ברור למה למשל היה נחוץ לדחוף לפריימים דוברמנים מרוטשים. שום דבר מן המראה המקורי והמחוספס של תצוגת האופנה לא הגיע בסופו של דבר לכדי מימוש. הגבר החייתי עטוי הפרווה העבה נראה במקרה הטוב כמו חתול פרסי במגפיים.