המלכה האם

דורין פרנקפורט רצתה לבכות אחרי שקראה את הביקורות שנכתבו לאחר תצוגת קסטרו האחרונה. על משבצות שהחברה הציגה ממש כמו בית האופנה הזה, על הגזרות שהן ממש כמו בית האופנה ההוא... היא מתקשה להבין איך לוקחים את הסטודנטים הכי מוכשרים של בתי הספר לעיצוב אופנה בשביל ליצור קולקציות שאמורות לשחזר קולקציות אחרות.

"שלא תבין אותי לא נכון, אני חושבת שקסטרו עושים עבודה טובה ושעובדים שם אנשים מוצלחים אבל יש להם מחוייבות כלפי הקהל שלהם" היא אומרת על הנטייה המופרזת של החברה לא להעיז עם העיצוב וללכת צעד אחד קדימה. פרנקפורט חושבת ובצדק שלמעצבים יש תפקיד. לבטא ערך מוסף מעבר למה שההמונים תמיד יעכלו בקלות. להציג שונות, או כפי שהיא רואה את זה בקולקציית החורף החדשה שלה, לבטא כתב יד ייחודי.
"זה לא שאיתי קל לעבוד. פה זאת דמוקרטיה טוטליטרית. המעצבים צריכים להיצמד לקו העיצובי המסויים שלי".

נדמה שהפעם היא מנסה יותר מתמיד לשמור על עצמה. לא במקרה השם של הקולקציה הוא "כתב יד". לא במקרה הבגדים מקושטים בפתיתי שלג שכידוע צורתם אינה חוזרת לעולם אחד על השני. מבט בקולקציה מבהיר שהיא כאילו רצתה להראות שאין עוד דורין פרנקפורט. ובאמת אין.

אם נעזוב לרגע את הקולקציה בצד, אי אפשר להתעלם מההתעקשות הראויה לציון של המעצבת להמשיך ולייצר את חלקה הניכר של הקולקציה בארץ. מהלך לא פשוט כשחושבים על העובדה שמדובר בסחורה ל-22 סניפים. היא אולי היחידה שמעמידה קולקציית מעצבים בהיקף כזה בארץ.

ונחזור לבגדים. טרנדים פוקדים בקושי את סדר היום העיצובי שלה. "הנה", היא מרימה שמלת seersucker מופלאה עם דוגמת ריבועים עדינה, "זה הכי קרוב למשבצות שעשיתי העונה". את הדרמה לעומת זאת, כתב היד שלה אינו מניח לרגע. הפעם היא בחרה במראה נוקשה יחסית, עם בדים כבדים שאמורים ליצור משחק מפוסל. הגזרות מונחות, לפחות במקום אחד, בצורה קרובה אל הגוף. "אם השרוולים נפוחים, המותן תהיה צרה".

באופק אפשר לראות קצת מן המהלכים שבית האופנה בלנסיאגה מקדם בשנים האחרונות. פרנקפורט רוצה את זה הרבה פחות רך. הפעם היא הולכת למקום אחר עם עליונית ז'קארד כסופה, בעלת שרוולים קצרים שנדמים כאילו נלקחו משריון אבירים או חולצה מכופתרת מבד עניבה שזכתה לשרוולים נפוחים עם צווארון עלי כותרת רנסאנסי. הנשיות שלה עוברת בחינה מחדש על ידי ווליום אקצנטרי, כמו חולצה עם פפיון ענק, ושינויי פרופורציות מקובלות.

חלק מן הפריטים מעוצבים אפילו ללא תפר חזה, ניסיון לקחת את העוצמה הנוקשה של הבגד אל מקום שבו הוא מעצב את הגוף. בקיצור, אנתיטזה לכל בדי הטישו הנשפכים המייצגים נאמנה עבור מספר לא קטן של קורבנות אופנה לא חכמות את המושג "אופנת מעצבים תל אביבית".

הקולקציה הזו היא רטרוספקטיבה בלי להיות כזו. אם מתעלמים משמלת פרחים ורודים שנראית לא קשורה אל השאר או אל חלק מהמכנסיים שנראים ארכאיים ולא מספיק מושקעים, מגלים כי העונה חבויה בבגדים החדשים התמצית של המעצבת. בעיקר במעיל גשם בדוגמת לטאה או בשמלת תחרה ארוכה - נוקשה מבעבר, דרמטית כמו תמיד. ככה נראית המלכה האם של המעצבים העצמאיים בארץ.