אז עכשיו אני בגבס. כוסאוחתו. ככה זה כשמתלוננים בלי הפסקה, בסוף זה מגיע בהפוכה. מה קרה? החברים בהלם, ההורים בשוק, מפלי מתח מכל עבר.
בלב הכרך והזוהם, בין קו חמש ומוניות, מחליטים הזוג והילד להפסיק את הטירוף. אני מרים טלפון לבעל הדירה. "אפשר לדבר עם כבוד העורך דין?", "מי על הקו?," שואלת המזכירה, "זה אני, שוורץ מהבניין בדיזנגוף". "מאיזה בניין בדיוק?","למה? יש לו כמה?", "בוודאי! ארבעה בדיזנגוף, אחד בחיסין, שניים בשלמה המלך ואחד בספיר". בסוף היא מעבירה לנו אותו, אדיש, עם שמונה בניינים, בטח אוכל חבר'ה כמונו לארוחת בוקר.
"מה?", "כן, עוזבים". "אהה... לממש ערבות?... לא?... אז תמצאו דיירים מתאימים. לא שותפים, לא מבוגרים, לא סטודנטים... אין על מה להתווכח, רק חבר'ה מסודרים בבקשה". "נשתדל, תראה... זה לא כזה פשוט". "וגם המחיר יעלה, שיפצתם בעצמכם נכון?", "כן, עבדנו נורא קשה". העו"ד מתעלם. זה לא שהוא הולך להחזיר לנו ת'כסף, "אז תבקשו עכשיו ארבעת'לפים", "ארבעה אלפים לשני חדרים???".
'שם בעמק יפה' - אני מנסה לנסח מודעה, בכל זאת שיהיה אטרקטיבי, 'בליבו של הכרך הסואן, עומד בניין בן ארבע קומות, ישן נושן. ובבניין גרים השכנים, כולם נחמדים, אדיבים וטובים'; 'בקומה השנייה, דירת בוטיק יפיפייה ומשופצת, המטבח משוחזר, המרפסת שמורה ואפילו סגורה, החדרים גדולים, ארבע על ארבע כל אחד, עצים מכל עבר...'. והמחיר - "אולי נכתוב רק שלוש וחצי?", שואל את האישה, "מה פתאום, הוא ביקש יותר", "כן אבל זאת שחיתות", "אל תתעסק איתו, אחר כך זה ילך על חשבון הערבות", "אני לא מזכיר מחיר, שיסגרו מולו".
יורד במדרגות לתלות את המודעה בכניסה לבניין, בדיוק יוצא השכן מקומת הקרקע, גר לבד, 2,000 ש' לחודש בדירת מלבן, חדר ורבע. כשפותחים את הדלת נכנסים למקלחת, שם הכיור משותף למקרר וביחד הם בעצם המטבח, על אותו הקיר מוצמדת המיטה, ונגמר המקום, שני מטר וחצי על שש, מחבוש עירוני משודרג.
24/7 - כולם באים לראות את הדירה
"הי ד?ו?יד?י, אתה מחפש דירה?", "מה אתם משכירים, יו, אני מת לעבור, כמה היא עולה?", אני מסתכל עליו ומתחיל לרחם, איך הוא המסכן, שגר בצינוקון ישלם עכשיו ארבעה אלפים?. עו"ד מושחת, בלי בושה עושק את צעירי תל אביב. "3,500, אני מגמגם, אבל צריך לסגור מול העו"ד". "מה? אפשר לעלות עכשיו לראות?", "כן, האישה בבית". איזו שמחה יש מתעניינים, אולי בכל זאת עדיף שאת המודעה אתלה בקיוסק שבחוץ. הסלולר מצלצל "מה אמרת לדויד?", "מה קרה?", "הוא רץ למעלה עם פנקס צ'קים ועט", "נו, אז תתקשרי לעו"ד", "אתה לא מבין, לא תהיה בעיה להשכיר אותה ביותר, למה להסתבך עם בעל הבית, אל תתלה בכלל את המודעה, לדוידי יש המון חברים שיבואו לראות עדיף שנשמור על זה בשקט".
אחרי כשעה שלושה אנשים מתקשרים, אחרי שעתיים עוד עשרה, נראה לי שדוידי, במקומנו, שם באינטרנט מודעה, יורד אליו במדרגות, "תגיד, מה קורה, פרסמת אותנו בפייסבוק?", "מה פתאום, אני רוצה לשמור אופציה לעצמי על הדירה, רק ספרתי לכמה חברים, אתה יודע איזו מצוקת דירות יש בעיר הזאת?".
אחר הצהריים, דפיקה בדלת, אדם לא מוכר, מבוגר, חיוך עקמומי. "שמעתי שמשכירים, אפשר לעשות סיבוב?". הוא לא גנב, אני חושב, סתם נראה חשוד. נכנס, ובודק "תגיד לבעלים שאני מוכן לשלם הכול מראש לשנה, במזומן פלוס הערבות", 60 אלף שקל, אני מחשב, אנשים פה השתגעו.
בעשר בלילה הפעמון מצלצל. זוג, הוא גבוה והיא קטנטנה, סיימו לעבוד וקפצו לראות אם השמועה נכונה, מכירים את דויד עוד מהתיכון. "יש גג?", "יש גג משותף, אבל ממש מג'ויף", "יו, איך אני אוהבת גגות ישנים בת"א", עלו לגג ולא חזרו. הלכנו לישון, בשתים-עשרה בלילה, מצלצל הטלפון "אפשר עדיין לבוא לראות?", "סליחה, גרה פה משפחה, הילד ישן, לא להתקשר בכאלו שעות". באחת צלצול נוסף. "שלום, זה בקשר לדירה, רצינו לקבוע ראשונים למחר". איזה עצבים, מנתק בלי לענות, הם מתקשרים שוב. "בבקשה", אני עונה ומתחנן, "בלי הטרדות באמצע הלילה, נדבר מחר, הדירה לא בורחת", "אתה לא מבין את המצב בתל אביב", פותח הקול בצד השני במונולוג מלנכולי, מנתק לה בפרצוף גם ככה קשה לי לישון.
בשש בבוקר, דפיקות ראשונות, מציץ בעינית, גבר וכלב, אני לא פותח, הוא דופק יותר חזק, דווקא, עכשיו אני אלך למיטה ולא אתייחס. הוא מתחיל לצלצל. "שלא תעזי לפתוח", מסנן לאישה, אבל הילד מתעורר ומתחיל לבכות. כוסאוחתו העיר הזו, קם ומשחרר את העצבים בבעיטה על קיר שבדרך. אחחחח, איזה כאבים, מדדה אל הדלת, מזיע מעצבים. "כן, איך אפשר לעזור לך?", "באתי ראשון לראות ת'דירה". "תבוא בשמונה שוב, עכשיו זה לא מתאים", טורק לבחור ישר בפנים. מסתובב חזרה לחדר ונופל. לעזוב את הדירה, לברוח מהעיר, זה לא מסע פשוט, במיוחד שכבר בצעד הראשון נשברת לך הרגל, אבל בסוף אני אצא מכאן, אפילו אם זה יהיה באמבולנס.