איך אומרים פרקטי באיטלקית

שבוע האופנה של מילאנו ננעל בתחילת השבוע (28 בספטמבר) ונראה שלעומת שבועות האופנה בניו יורק, לונדון ופריז, הוא הספק המשמעותי של טרנדים לקיץ הבא. הסיבה העיקרית לכך קשורה לעובדה שהמשתתפים הבולטים באירוע הם מעצבים עם אג'נדה אופנתית שמתאימה לצריכת ההמון, כמו דולצ'ה וגבאנה, קוואלי או דיסקוורד. אלו בדרך כלל מעמידים איזשהו מוטיב ויזואלי נגיש ופשוט יחסית במרכז הקולקציה, כמו משבצות סקוטיות או המראה הצועני-אוריינטליסטי, שמאוד קל להתחקות אחריו.

אחד המאפיינים הבולטים של שבוע האופנה במילאנו לקיץ 2009 הוא הפשטות היחסית. נדמה שהמעצבים לקחו צעד אחד אחורה בכל הקשור לסטרוקטורות מורכבות וניסו לעבור אל איזשהו תמהיל אופנתי פרקטי.

אפילו מיוצ'יה פראדה, שידועה בקונספטואליות המופשטת שלה, ציינה כי ניסתה לחזור אל הבסיס העיצובי ולפשט את הקולקציה. וכך חזרו בפראדה אל חצאיות עיפרון, שעובדו בבדים קמוטים, וביחס ישיר לקולקציית הגברים המהממת שהציגו ביוני האחרון, נעשה גם פה ניסיון לחשוף פגיעות מסויימת ע"י שימוש בחזיית קולר וחולצות פתוחות, שהבליטו היטב את אזור הצוואר.

אמנם מבקרת האופנה סוזי מנקס כינתה את הקולקציה "מוזרה" אבל אי אפשר להתעלם מן הכוח הנשי, הבלתי מלוטש והמרושל בחיוניות שנבע ממנה.

אחרי מספר קולקציות בהן הקו הצעיר שלהם העפיל על הקו הראשי, דולצ'ה וגבאנה הופכים את היוצרות. "פיג'מת בארוק" נקראה הקולקציה, שמגיעה בהמשך ישיר (וטוב יותר) לקולקציית הגברים, שסימנה בעיקר את הרצון להעביר חליפות בית עשויות סאטן מעוטר אל הרחובות.

הקולקציה לא הסתכמה בתרגום פשטני של "פיג'מות" לבגדי ערב, וכללה תנועת בד חדשה, רכה, אווירית שיוצרת צללית שמשתנה ללא הרף. חצאיות הטרפז הלא משוכלל היו הברקה של ממש, בעיקר בגלל העוצמה והיופי שהעיצוב הצליח להשיג. גם הקווים הגבריים ששלטו בקולקציה, בעיקר בכל הקשור לחליפות סמוקינג או למה שנראה כמו חלוקי בית עשירים, הצליחו לתת את ההרגשה שסוף סוף משהו מרענן מתרחש על המסלול.

ברברי פרורסום וגוצ'י נשארו באזור הרגוע והמוכר של השראות הבית שלהם. האישה האיטלקיה העוצמתית מצד אחד, וממול הניחוח הבריטי המוכר. שני בתי האופנה האלו שיחזרו את מראות האייקון שלהם: גוצ'י עם חליפות בהירות ומנקרות עיניים בלבן, טורקיז ואדום, ברברי עם מעילי מקינטוש, צבעים חיוורים וכובעים המכסים את העיניים.

בעוד שכריסטופר ביילי הצליח לקחת את המראה המוכר ולהעביר אותו אל מחוזות פרובינציאלים יותר שהטיבו איתו מאוד, נדמה שגוצ'י בחרו במודע שלא לרגש. ליד טרנץ' הדגרדה הסוחף של ברברי, חליפת הדפס הדקלים נראתה כל כך משעממת.

כרגיל, המצטיינים הגדולים הם המעצבים שבחרו לסחוט את היצירתיות. זה המקום לציין את רף סימונס לז'יל סנדר עם נערות בגד הגוף שהציג ובית האופנה מארני שיצר דיסוננס מרקמי מענג. סימונס בחר להלביש את הדוגמניות שלו בבגד גוף שחור, ועליו להרכיב טקסטורות וגזרות שונות של פריטים שנלבשו. המפגש בין הגוף שזכה להבלטה אל שמלות המורכבות מפרנז'ים כמעט בלתי נראים, מסמל יותר מכל את המודרניזם של שנות העשרים ששולב עם המינימליזם המעודן המאפיין את המותג הגרמני. ברקע, אם מתאמצים להבחין, הדהד אוריינטליזם אפריקאי כמעט בלתי מורגש.

במארני הלכו בדיוק לכיוון ההפוך. משחקים של שקיפות, הדפסים וצבע הרכיבו את הקולקציה, שבמבט ראשון עלולה להראות כלא קוהרנטית לחלוטין. קונסואלו קסטיליוני, המעצבת של מארני, לוקחת את הרעש הוויזואלי הזה לאקסטרים: מעילי טרנץ שקופים שנלבשים מעל לחולצות עתירות דוגמאות וחצאיות פסים בצבעים מנוגדים או צלליות בגזרת A לצד בעלי חגורת מותן שלעיתים הונחו זה על זה. מסיבה שהיא כמעט אינה מוסברת, המראה הטוטאלי הזה מצליח לעבוד והאנדרלומוסיה רק מחדדת את המבט על כל אחד ממרכיבי הלבוש. אם אצל סימונס המודרניזם בעל המראה האחדותי משחק תפקיד מרכזי, כאן כבר עוסקים ב"פוסט": ניפוץ בלתי פוסק של כל קטגוריות האופנה המוכרות והצבתם של הפריטים בשילובים מפתיעים. במקום החדש שלהם הם פתאום מקבלים משמעות אחרת לגמרי.