ב-23 לחודש, תחשף באופן רשמי הקולקציה של ריי קוואקובו לרשת האופנה השוודית H&M. מתמונות שדלפו עולה כי התרגום הזול של פריטים נוסח ביית האופנה "קום דה גארסון" נשאר נאמן למקו ונעשה מאמץ מיוחד להביא את הליבה העיצובית של המותג להמונים.
אבל שבוע האופנה בפריז שהסתיים בתחילת השבוע הוכיח שהמעצבת כבר לא במקום ש- H&M ניסו לחקות. קוואקובו קצת זנחה את פריטי האייקון שלה, שביססו את התפיסה המערבית לגבי לבוש רחוב יפני, לטובת חדשנות ושינוי. היא הציגה את אחת הקולקציות היפות והמרשימות שנראו על המסלולים. פלטת הצבעים היתה כמעט שחורה לחלוטין ופריטי הלבוש נראו כחורגים מכל קו מתאר מוכר. שמלות אוריגאמי, עתירות דייטילים ובעלות נפח, נלבשו בצירוף פיאות ענק לבנות והיו לפריט המפתח של התצוגה.
ההתעקשות לשמור על הצבע השחור לאורך כל הקולקציה עשתה רק טוב האיסור גרם למעצבת למצוא דרכים חדשות לבטא אותו, הן על ידי טקסטורות חדשות של הצבע והן על ידי צורניות חדשה בבגדים.
תנו כתף
מהשחור האפל אשל קוואקובו אפשר להתנחם בחיקו של אלבר אלבז. שיא הקולקציה היה הרגע בו שמלת אלילה בצבע כתום עז, בקווי מתאר בולטים שחבקה את אמצע הירך, הופיעה על המסלול. השמלה הזו הייתה בצורה מסוימת שיקוף של הקולקציה כולה. הצבעוניות העזה והנפח שבו השתמש אלבז בחוכמה, העידו על שליטה אבסולוטית בחומר. גם האובססיה לכתף שמאל, שזכתה לתשומת לב בלתי פוסקת על ידי כיווצים וקישוטים שונים וניראה שתהפוך לטרנד מאסיבי ברחובות הערים הגדולות.
מרק ג'ייקובס ניסה ללכוד את הצרפתיות האולטימטיבית. הקולקציה הכה פריזאית של לואי ויטון הייתה במובנים מסויימים הומאז' לשיק הנחשק בעולם. זו לא היתה קולקציה שרצתה להיות פורצת דרך, אלא הצהרה של יוקרה ומראה מסויים שנטפו מכל פריט. מעניין להשוות בין הקולקציה שהציג ג'ייקובס בבית האופנה שלו בניו יורק לזו הנוכחית. נדמה ששתיהן לקחו תבנית יסוד דומה שפותחה לכיוונים אחרים לגמרי. שיק בוהמי, המוני ומאוד פריזאי אפיינו את המראה של לואי ויטון לקיץ 2009, אפילו עם שובל דקיק של טעם מוחצן שאי אפשר להוציא אותו מפריזאית אמיתית. מןטיב ה-too much ההכרחי עורבל בתוך מכנסיים בגזרה רחבה מאוד בצהוב כורכום מעודן. היו ז'קטים עם מבנה כתפיים חד וחיתוכי צבע ואקססוריז שנגעו קלות במוטיבים אפריקאים. זו אולי לא הקולקציה הכי רצינית שעיצב ג'ייקובס עבור המותג, אבל היא בהחלט לקחת את תואר החצופה.
הבת של
לשאלה מה עובר דרך הגנטיקה אפשר לענות עם הקולקציה של לימי פה (FEU). המעצבת נולדה בשם לימי יאמאמוטו והחליפה את שם המשפחה אחרי שנתקלה במונח "אש" במילון צרפתי. כבתו של יוז'י, אחד הנציגים הבולטים של האופנה הדקונסטרקטית, היא לחלוטין נשארת באותו מגרש שאותו הגדיר אביה. כמובן שחוק הדורות שולט גם כאן, וסממני המרד ניכרים במשיכה הבלתי פוסקת שלה ללבוש רחוב. קולקציית הנשים נבנתה על קו התפר שבין גבריות לנשיות, בלי לחזור אל המוטיבים המעייפים של שנות העשרים.
פה הציגה דוגמניות עם אוזניות גדולות מימדים, לבושות במכנסים מחוייטים רחבים, חולצות אוברסייז מכופתרות ולבנות ועניבות ארוכות. הקולקציה כולה קיימה יחסים, או סקס סוער, עם אבני יסוד בתרבות האופנה המערבית ונתנה לה ביטוי מיוחד שיצר הזרה מסוימת. למרות שלא רבים יסכימו עם הקביעה, היה בקולקציה אפיל מאוד הדי סלימני. אלו היו פריטים שמרנים למראית עין ראשונה, שעם ההתבוננות בהם היה אפשר להבחין שהפרשנות שלהם עשתה בדיוק ההפך.