תמונת מצב: בעודי תקועה עם רגל וחצי עמוק בתוך ההרשמה ללימודי תואר שני, בחוג לתקשורת בעברית בירושלים, פתאום נפל האסימון. בין מאמרים חושניים של ברוך קימרלינג לקטעי ספרות ושירה של אוסקר ווילד, פתאום הבנתי שמה שבאמת מגניב אותי זה אופנה.
העתיד נראה מובטח. עם תואר ראשון בשני מקצועות מבוקשים ופרקטיים - מדעי המדינה וספרות אנגלית. השמים הם הגבול. שוק התעסוקה בארץ נכנס לכוננות ספיגה, מיכל צדיקי סיימה תואר ראשון, אבל החליטה ללכת בעקבות הלב ולוותר על קריירה נוצצת כמתרגמת חוברות הדרכה של מכשירים חשמליים או לחלופין מנהלת (מקסימום אחראית פקסים) בכירה במשרד החוץ. אז נרשמתי לשנקר וקיוויתי לטוב.
תהליך הקבלה לשנקר כולל שני ימי בחינות וראיון אישי, כולל הצגת תיק עבודות. יום המבחנים הראשון היה אחד הגרועים מבחינתי וכלל משימות ציור הזויות ושאלון פסיכולוגי, מהסוג שתמיד מוציא אותי בסופו של דבר תמיד, נחש דו-ראשי עם כוונות הרסניות להשתלט על העולם.
ביום השני למיונים הסתבר שהמבחן הראשון היה רק סיפתח לסיוט. התבקשנו מראש להביא איתנו שלושה פרחים שונים ולצייר אותם. שתי דקות לפני המבחן קטפתי שלושה פרחים מיניאטוריים מהגינה. שלוש דקות אחרי שהמבחן התחיל, לא נשארה בהם טיפת חיים. מפלס הלחץ שלי רק עלה כשראיתי את זרי הענק שהביאו איתם שאר המשתתפים. בהמשך גם התברר שכל אחד מהם הוא בעל כישורים שיורשים קרובי משפחה של פיקסו ונושא איתו פלטות וצבעים מקצועיים ומכחולים יקרים במיוחד, שגרמו לצבעי המים שלי בשקל תשעים להסמיק מבושה.
אבל מסתבר שהצ'ארם הנטורליסטי שלי עשה את שלו וצלחתי את שלב המבחנים. היה לי חודש פלוס-מינוס, להתכונן לשלב הראיון האישי, יותר נכון היה לי חודש להמציא תיק עבודות. חודש! להמציא! תיק עבודות!.
בתור אחת שלא נולדה עם מכחול תקוע לה בתחת, לא יכולתי להפגין יכולת איור שמיימית בנגיעות מכחול ענוגות. הו לא. אבל תכלס מה זה משנה, כי את ה"כן" המיוחל קיבלתי בסופו של דבר, ומכאן החיים האמיתיים רק מתחילים.
המושכת בחוטים - פרק 1
מיכל צדיקי
9.11.2008 / 8:44