לני קרביץ עדיין מוזה

רבים מהמציגים בשבוע האופנה של מילאנו, הנחשב יחד עם שבוע האופנה בפריז לחשוב ומשפיע במיוחד, דחקו את החזון האמנותי לטובת גישה בטוחה ודגמים שכבר הוכיחו את עצמם בעבר. אופנה לבישה היתה בשבוע האופנה של מילאנו. ברק ותעוזה, לא כל כך.

"הישרדות" ענתה בסוף התצוגה שלה מיוצ'יה פראדה כשנשאלה על הלך הרוח של הבגדים. "כדי לשרוד צריך להיות חזקים" היא מצוטטת על ידי מבקר האופנה טים בלאנקס. אחרי קולקציית קיץ 2009 שעסקה בשבריריות וחשיפה, פראדה לא השאירה שום מקום פגיע בבגדים שלה לחורף 2010. הקולקציה שלה היתה אחת הבודדות שהצטיינו במילאנו. המראה שהיא הציגה נשען בעיקר על ז'קטים עם רכיסה כפולה שנראים מגינים ועם מראה כללי של שריון. עוד בלטו, מעילים שהיו כמעט נטולי דיטיילים (הטייק על מעיל הסטודנטים החלק היה הברקה פראית) ונעלי "וינג-טיפ" עם ניטים ומסר מרומז של אלימות כבושה וכוחנית.

אבל להישרדות של "דולצ'ה וגבאנה" ו"ברברי פרורסום" היו גם טונים צורמים לפרקים. שניהם דיברו על הרצון שלהם לחזור לפריטי האייקון של בתי האופנה שלהם ולהשתמש במוטיבים החזקים שמזוהים איתם. ומה יצא מזה?

צמד האיטלקים, המחזיק באחד מבתי האופנה החזקים והנמכרים ביותר בעולם, המשיך את הקו של קיץ 09 בעיצובם, של בגדים שניראים כמו פיג'מות ערב מסאטן וחיזק אותו עם פריטים במראה של שמיכות פוך דקיקות שיצרו מראה בלתי רגיל. עוד הצטיינו ז'קטים של טוקסידו בצבעי ניאון בוהקים - וורוד ואדום בטכניקת אריגה שהסבה להם שטח פנים שנראה כמו סל קלוע. ועדיין קשה היה להתעלם מהמינון הגבוה על המסלול של גברברים שריריים בכובעי בארט, שנראו מעט מיותרים וחיבלו בתוכן הקונספטואלי החלש בלאו הכי.

כריסטופר ביילי, המנהל היצירתי המהולל ובצדק של ברברי, היה אחראי בשבוע האופנה הקודם לאחת התצוגות הטובות שנראו. אז הוא העלה דוגמנים במראה של נערי השלכת האנגליים שקיבלו טוויסט מלנכולי בהשפעת הגנים האפלים של דרק ג'רמן.

בתצוגה הנוכחית לעומת זאת, לא זכינו לכזה חסד. לא שחסרו עיצובים טובים, היו בשפע, אבל עצם הבחירה של ביילי במוטיב המשבצות המסחרי שבדרך כלל כמעט ונפקד מהקו העילי של ברברי, הצביע על חוסר ביטחון מסויים שפגם בחדשנות. החזרה לפריטי האייקון של ברברי, כולל מעילי טרנץ' בגרסאות ניטראליות, קלאסיות אך שחוקות, הייתה הדרך שלו לומר כי בימים כאלה אין באמת מקום לסיכון מיותר. יחד עם זאת, חגורות הצמר הסרוגות והרחבות ומעילי צמר נהדרים בעלי שוליים אדומים היוו הבטחה כי אולי בקיץ הבא הדברים יכולים להראות אחרת.

פרידה ג'יאניני לבית גוצ'י החליפה העונה את הציבעוניות השמחה של הג'יפסי בויז שלה במשהו יותר אפל. גבולות הסקיני ג'ינס נמתחו עד מעבר למוכר (הצצה לקולקציה המצוינת של מארני מוכיחה מה אפשר לעשות עם מכנסיים צרים באמת) והעצימו את האפיל הרוקרי שנגע בעיצובים כולם - אי אפשר להסביר למה, אבל משהו מלני קראביץ הצעיר כל הזמן עבר מול העיניים, למרות שספק אם זו הייתה הכוונה.

פלטת הצבעים הכהה וההבזקים של כחול הניאוני הובלטו על ידי בדים בעלי ברק עז. הבחירה לתת לדוגמנים להלך עם עניבות פרומות לחלוטין הייתה יותר מהחלטה של סטיילינג נכון. ג'יאניני פשוט לקחה את הנערים ההיפים המעט זרוקים שלה (עד כמה שגוצ'י יכולים להיות מרושלים) לסיור לילי. זו אולי לא הייתה קולקציה מתוחכמת במיוחד, אבל היא בוודאות נראתה עוצמתית, מדוייקת ומעוררת תאווה.

ומשום שרף סימונס לז'יל סנדר מקבל בדרך כלל את תשואות הסיום, שהוא זכאי להם גם הפעם בזכות הסילואט החדש שעבד איתו, אחרוג מן המנהג ואסכם עם קולקציית הגברים של בית האופנה של ג'יאפרנקו פרה המנוח. צמד המעצבים שקיבל לידיו את מושכות העיצוב, רוברטו רימונדי ותומאסו אקוואלנו, פרץ את גבולות האופי המוכרים של המותג עם עיצובים מתגרים שנראו מעט עתידניים ויצרו צללית אחרת. שולי הכתפיים הבולטים של חלק מן המעילים שהתרוממו כחודים כלפי מעלה, או מעילי הצמר עם המבנה של מערבולת רכה ומשוחררת, דרמטית וגדולת מימדים, היו בלתי נשכחים. מי אמר שאין תקווה.