לונדון. "אני חייב להודות שאני מופתע", אומר הצלם שנייה לאחר שדודי בלסר חומק מהמושב האחורי של מכוניתו הישר אל צומת סואן בצפון לונדון, מדלג בזריזות בין מכוניות. "ניסיתי לדמיין לפני הצילומים איזה טיפוס הוא. מדובר, לפי מה שהבנתי, בספורטאי ישראלי מצטיין לשעבר, דוגמן על ומישהו שנהפך לסמל סקס בישראל. דמיינתי איזה מן גיי-מאצ'ו, מישהו עם גינונים של כוכב, אבל הוא פשוט לא. הוא תרבותי הרבה יותר ממה שהייתי מעלה בדעתי, מתעניין. הוא פשוט... בחור נחמד".
המפגש עם בלסר, 31, אכן טומן בחובו הפתעה, גם למי שלא נחשף לקמפיין המסחרי ששטף את ישראל בתחילת שנות ה-2000 והפך את בלסר לאייקון גברי נערץ. פנים מול פנים, הוא משדר צניעות, אפילו מבוכה, וחש הרבה יותר בנוח כשהוא מתעניין באחרים, מאשר כשהם מתעקשים לשאול אותו שאלות.
כמעט 14 שנה לאחר שהתגלה במקרה על ידי סוכנת הדוגמנים בטי רוקוואי, בלסר עדיין קרוב יותר לדמות הנער שישב עם החבר'ה מנבחרת הכדור-יד של ראשון לציון ואכל פיצה, מאשר למי שזכה לתארים "דוגמן העל הראשון", "הגבר הנחשק בישראל" ואפילו "ג'יימס דין פוגש את זאוס", כפי שתואר ללא היסוס על ידי המנכ"ל המשותף של קסטרו, אתי רוטר, בהשקת קולקציית הקיץ לפני חמש שנים.
ייתכן שדווקא התכונות האלה, יחד עם התעקשותו של בלסר להמשיך לראות את עצמו כגורם חיצוני לעולם האופנה והפרסום, הגנו על הדימוי שלו. אלה הפכו אותו לנחשק עוד יותר בעיני מפרסמים כמו "קוקה קולה", "פוקס" ו"נקה 7" בישראל - או מעצבי אופנה בינלאומיים כמו קלווין קליין, קנזו, ארמני, ולנטינו, נינה ריצ'י, טומי הילפיגר ואחרים.
בשנים האחרונות יצא בלסר מישראל ושב אליה כמה פעמים במה שנראה כמסע חיפוש אישי וניסיון מודע לרקום לעצמו קורות חיים מעוררי עניין, הרחק מעדשת המצלמה. מאז 2004 הוא סיים לימודי משפטים ומינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, התנדב במטה האו"ם בניו יורק במשך חצי שנה והתמחה במשפט מסחרי במשרד גורניצקי ושות' בתל אביב.
נחיתה קלה
לאחר שסיים בהצלחה את מבחני הלשכה, נסע בלסר למזרח קונגו מוכת הקרבות כדי להתוודע מקרוב לעבודת האו"ם בסיוע לפליטים. משם המשיך לצרפת, ללימודי תואר שני למינהל עסקים בבית הספר היוקרתי אינסיאד שבצרפת, הנחשב אחד המובילים באירופה.
מצויד בכל אלה נחת בלסר בלונדון לפני כחצי שנה, זמן קצר לפני פרוץ משבר האשראי העולמי שהכה בעיר במלוא עוצמה. בלונדון הוא החל לעשות צעדים ראשונים בעולם העסקים.
התפקיד הראשון שקיבל על עצמו קצת מפתיע: מנהל פיתוח עסקי וניו-מדיה של ערוץ Baby TV, הפונה לפעוטות בגילי 0-3 ומשדר סרטוני אנימציה עליזים וצבעוניים.
מה לך ולערוץ שמשדר אנימציה של חיות?
בלסר מחייך. "זו שאלה טובה. אני לא מתחבר לתכנים, אבל תעשיית המדיה מרתקת אותי והיא עוברת הרבה שינויים כעת".
אתה שלם עם הקונצפט של הערוץ? הוא מדרבן הורים לשים ילדים בני כמה חודשים מול הטלוויזיה.
"אני מסכים. אני מוצא משהו בעייתי בעובדה שתינוקות יושבים מול המסך ולא הייתי רוצה לראות את ילדיי מבלים מול הטלוויזיה בגיל הזה. בגיל יותר מאוחר זה כבר בלתי נמנע".
הערוץ, שמקורו במשרדי "טלית הפקות" בישראל, נרכש ב-2007 על ידי Fox International channelsשהיא כעת בעלת השליטה בו. הוא מנוהל מהמשרדים שהוקמו בלונדון על ידי לירן טלית ומאיה טלית, שמחזיקים עדיין בחלק מהבעלות. הערוץ משודר למנויים בכ-70 מדינות ונהפך לאחד מסיפורי ההצלחה הפחות מוכרים שיצאו מתעשיית הטלוויזיה בישראל. בלסר הגיע לתפקיד לאחר היכרות קודמת עם אנשי "טלית הפקות", חברה שבה העביר את תקופת הטרום סטאז' בייעוץ משפטי.
בלסר מודה היום בהיסוס שהחיבור לערוץ אינו לגמרי טבעי בעבורו, ונראה כי כבר בימים אלה הוא עסוק במציאת התחנה הבאה. בלונדון הלומת משבר האשראי, זה לא עומד להיות קל.
ב-Baby TV תפקידו של בלסר הוא לנסות ולמצוא הזדמנויות עסקיות חדשות ודרכים להגדיל את רווחי הערוץ, אך כאלה, ככל הנראה, אין כרגע באופק. "במצב הנוכחי", אומר בלסר, "לאור העובדה שהערוץ הגיע לסוג של רוויה לאחר שגדל מהר מאוד ולאור המצב הפיננסי הכללי, אפשרויות הצמיחה שלו מוגבלות. אבל זה ניסיון נהדר להיות חלק מחברה בינלאומית כמו Fox ומבחינתי זאת התנסות חשובה".
דוגמנות כעבודה סטודנטיאלית
אורח החיים הקוסמופוליטי שאימץ דודי בלסר בשנים האחרונות אינו זר לו. כמי שגדל לזוג הורים דיפלומטים, הוא בילה חלק מילדותו באוסטריה ותקופה קצרה ברוסיה.
ואולם נראה כי מעבר לסקרנות טבעית ותאווה אינטלקטואלית, הנסיעות התכופות היו עבורו מפלט מהמהומה שגאתה סביבו בתחילת שנות ה-2000 וכללה עדות מעריצים - מבנות עשרה נרגשות דרך אמהות ועד חברי הקהילה ההומוסקסואלית שאימצו את בלסר לחיקם.
אלא שכמי שהתרגל לסטטוס הגבר הסקסי, היחס של בלסר להצלחתו כדוגמן הוא ענייני ושפוי. הוא אינו עסוק במראה שלו, ומספר כמעט בגאווה על תקרית שבה כדור פגע בפניו במשחק של נבחרת הכדור-יד בטורקיה, מה שהוביל לשמונה תפרים שנעשו בחופזה בידי רופא טורקי והותירו צלקת קטנה ליד האף.
קשה גם להפליג בשבחים על טעמו המשובח של בלסר בביגוד. לצילומים הוא מופיע בחולצת כפתורים כחולה, עניבה בצבע צהוב חרדל וסוודר כפתורים אפור "של זקנים", כהגדרתו. הוא מרחיק את עצמו, אולי במודע, מפחי הקלישאות האהובים על ידוענים מעולם האופנה. אי אפשר לשמוע אותו מתפייט על החיים ה"קשים" וה"לא זוהרים" של עולם הדוגמנות, והוא לא יספר דבר על הייסורים והסבל הכרוכים בפרסום מהיר.
זה כסף מהיר וקל, הוא מודה ("אתה בסך הכל בא לכמה שעות ומצטלם"), וכן, הוא נהנה מהפרסום כבחור צעיר. הצילומים, מודה בלסר, אפילו עזרו לו להתגבר במידה מסוימת על הביישנות הטבעית שלו. "כמו כל אחד אחר", הוא אומר במהלך הצילומים לכתבה, "גם אני נהנה מתשומת הלב סביבי".
ובכל זאת בחרת לברוח מכל זה.
"אני חושב שכן, היתה איזו החלטה מודעת לעשות הפסקה, טיים אאוט, לתפוס פרספקטיווה מרחוק על העניין".
חוזה הדוגמנות האחרון של בלסר, לחברת מגה ספורט, הסתיים כבר לפני שנה, אך בלסר עוד לא יוצא בצהרות של מי שהשאיר מאחור את העבודה שכילכלה אותו במשך שנים. "זה מעולם לא היה אצלי שחור או לבן", הוא מסביר, "אלא תמיד נעשה במקביל לעיסוקים אחרים ואף פעם לא עניין אותי עד כדי כך. ראיתי בזה יותר אמצעי.
"מימנתי לימודים לתואר כפול באוניברסיטה, את כל הנסיעות, הלימודים באינסיאד, אורח החיים. מבחינתי, אלה היו שנים מאוד מאושרות, נהניתי לעשות הרבה דברים במקביל. קיבלתי גירוי פיסי מהספורט, גירוי אינטלקטואלי מהלימודים והיה את העניין של הדוגמנות. הייתי המאושר באדם. הייתי צעיר ויכולתי לטרוף את העולם פעמיים".
אם אתה מסתכל אחורה על השנים האלה, הרי עשו אייקוניזציה לדמות שלך. זה בטח הפתיע גם אותך.
"כן, לגמרי. זה היה מטורף, אבל השתדלתי לקחת את הדוגמנות בפרופורציות הנכונות למידותי. תמיד הבנתי שדוגמנות זה עיסוק זמני. עבודה סטודנטיאלית, כך התייחסתי לזה. ראיתי את עצמי שקוע בלימודים עד גיל 30. גם כי אני נורא נהנה ללמוד, גם כי להיות סטודנט זה סטטוס מעולה וגם כדי לייצר איזה בסיס לחיים".
זה דורש חוסן מסוים. קל מאוד להתבלבל.
"בטח שזה היה מבלבל, אבל הספורט והלימודים איזנו אותי. החשיפה והפרסום היו מאוד מהירים. ייצגתי גופים ואינטרסים מסחריים שבעצם - מה לי ולזה? זאת אומרת, אוקי, אלה הפנים שלי כמובן ואני נותן את זה ומרוויח על זה, אבל לא היה לי זיהוי מוחלט עם הסיפור הזה.
קופץ לבריכה בחליפה
"עם הדוגמנות מלכתחילה לא היה לי הכי נוח, עם המצלמה, ההיחשפות. הצילום נראה לי מאוד מלאכותי. יש כאלה שיש להם את הכישרון והם נולדים עם זה. אצלי זה לא עבד ככה. אבל אני אוהב שדברים קורים לי, שיש הזדמנויות, ואני קופץ עליהן".
הכניסה לעולם האופנה והפרסום כרוכה גם בהרבה התחייבויות: ללכת לאירועי יחסי ציבור, פרמיירות, להצטלם בבגדים שהם אולי לא ממש אתה, לטובת מטרות שאולי אתה לא ממש מזדהה איתן.
"נכון, נכון. אני זוכר דברים שהייתי עושה פשוט כי זה השתלם, לא בגלל שהיה לי עניין עם, נניח, חברת אופנה כזו או אחרת. פשוט ניצלתי את המומנטום. הרי כל התהילה הזאת לא נמשכת יותר מדי זמן. אבל תמיד הקפדתי בחוזים שעליהם חתמתי, אפילו כשהייתי רק סטודנט למשפטים, לרדת לאותיות הקטנות ולקבוע בדיוק מה מותר לי לעשות, מה אסור לי לעשות, מה אני מחויב לעשות. הייתי מגביל כל דבר - מספר הופעות יחסי הציבור, מספר השעות, הייתי מכניס סעיפים שהדבר ניתן לשיקול דעתי הבלעדי, למשל אופי התמונות או אופי הקמפיין".
היו פעמים שאמרת פשוט "לא"?
"אולי לא בהתחלה, כי בתור אדם צעיר ולא מנוסה הייתי מוכן לעשות הכל. שום דבר לא נראה כמו סוף העולם. לאט לאט התחלתי לשים את הגבולות. בחרתי את הקליינטים שאני עובד אתם וערכתי לבד את החוזים שלי. בשלב מסוים משרד הפרסום היה מציג לי וללקוח את הקמפיין והייתי יכול להביע את דעתי. השתדלתי תמיד לקחת לכיוונים ספורטיביים. כך היה בקמפיין מגה ספורט וגם בבגיר. זה יותר מתאים למי שאני ופחות עובד על מניפולציות זולות.
"התחלתי לדגמן בסביבות גיל 21 ועד גיל 26 הלכתי עם הדברים. אבל בחוזים האחרונים שלי כבר היו דברים שלא הסכמתי לעשות, אפילו לא להוריד חולצה. פתאום היה נראה לי שזה לא מתאים. עזבתי שלושה סוכנים ובסופו של דבר ניהלתי את עצמי. נורא חשוב ללמוד לשמור על האינטרסים שלך. אני למדתי את זה על בשרי".
בלסר אכן למד כמה שיעורים על בשרו. בגיל 18 נתבע על ידי רוקוואי כשהחליט לעזוב את "אימאג'" שבבעלותה ("היום אנחנו דווקא ביחסים בסדר גמור"), אירוע שדחף אותו בהמשך לבחור בלימודי משפטים. בגיל 26, אותו מזכיר בלסר כקו פרשת מים, הוא למד שיעור נוסף. באותה שנה עמד במרכז שערורייה קטנה לאחר שהצטלם לסרטון פרסומת של "קסטרו", שבו נראה פוסע בעירום מהמים בחוף נודיסטים.
באופן לא מפתיע, הרשות השנייה דרשה להסיר חלק מהסרטון בשל "רמיזות מיניות בוטות" וקסטרו זכתה למנת יחסי ציבור נוספת חינם. בקמפיין שעשה לחברת "בגיר" לפני כשנתיים כבר הופיע בלסר אחרי לגמרי. בסרטון הפרסומת הוא נראה קופץ לבריכה לבוש בחליפה ועניבה ואף טפח מגופו לא נחשף.
לא אהבת שעשו ממך סמל סקס? רב האנשים חולמים על התואר.
"בתור בחור צעיר הם עשו לי שירות נהדר. אבל בשלב מסוים, מיצינו את זה, מספיק לטחון את זה. אפשר ללכת בדרכים קצת יותר מתוחכמות או אחרות. מה שמשמש את המותג בצורה הכי טובה זה לאו דווקא הבוטות".
את ששת החודשים שבילה בלסר במטה האו"ם כמתנדב במחלקה לפיתוח סביבתי הוא מתאר כחוויה כמרתקת ומרגשת. אך המציאות שנחשפה בפניו היתה בסופו של דבר מאכזבת למדי.
"באתי לאו"ם ממקום מאוד אידיאליסטי, אבל הבנתי שזו בעיקר זירה תקשורתית ושהכול בה מאוד פוליטי, מאחר שכל מדינה משלמת לאו"ם לפי התוצר הלאומי שלה", הוא מספר.
"הופתעתי לראות שלאו"ם אין ממש שיניים, וזה לא באמת גוף שיבוא לעזרתך. בסכסוכים עולמיים קשה להם לנקוט פעולה מעשית. רואים את זה בכל מקום - אפריקה, קונגו, דארפור, הודו, פקיסטן או קוריאה הצפונית. מנקודת מבט ישראלית, זו זירה שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל לא משהו שאפשר לבנות עליו בתור גורם אכיפה. הרעיון הראשוני של האו"ם אולי מאוד יפה, אבל זה פשוט לא עומד במבחן המציאות כרגע".
הגעת לשם מתוך מחשבה שאולי תרצה קריירה כדיפלומט, כמו ההורים שלך?
"יכולתי להשתלב באו"ם בדרג נמוך ולנסות לטפס למעלה. המשכורות שם שמנות והתנאים מופלגים, אז אם אתה בתוך המערכת אתה מרוויח מזה, אבל בעיני זה קצת בעייתי. זה מסואב ובאיזשהו מקום - חסר כיסוי. אנשים תקועים במגדל שן, דבקים בזווית הראייה שלהם על העולם והתפקיד שלהם בתוך הסיפור, אבל בעצם שום דבר טוב לא קורה".
"הייתי שמח להגיד שהגופים ההומניטריים מועילים"
במרץ 2007 הרחיק בלסר עם בן דודו לחודש וחצי לאחד האזורים הקשים והעקובים מדם באפריקה - מזרח קונגו. חבל הארץ הזה מתנהל בכאוס מוחלט ושחיתות עמוקה מאז אמצע שנות ה-90, תוצר של מלחמת רואנדה שגלשה לקונגו השכנה ויצרה בה מילציות צבאיות אלימות שנלחמות זו בזו, אונסות ומענות נשים והופכות עשרות אלפי כפריים באזור לפליטים. כל זאת כחלק מהמאבק על אוצרות הטבע באזור - זהב, יהלומים, נחושת ואבץ.
בלסר הגיע למזרח קונגו בעקבות מפגש מקרי עם איה שניאורסון, ישראלית העומדת בראש תוכנית המזון של האו"ם באזור. "ניגשתי אליה אחרי הרצאה שנתנה בתל אביב והתחלתי לשאול שאלות. לא הרפיתי עד שהיא הסכימה שאבוא להתנדב. רציתי לראות מה קורה שם. קניתי כרטיס, לקחתי כדורים נגד מלריה ונסענו. בסוף התברר שהדבר הכי טוב הוא פשוט לתעד את מה שקורה שם. קשה להגיע לקונגו, יש מעט מודעות וקשה לייצר הוכחות למתרחש".
בלסר מתאר אווירה של חשדנות ופחד ומראות קשים של ילדים בני 8 ו-10, "שנעקרו מהמשפחות שלהם ונהפכו לרוצחים קרי דם. ראינו בצדי הדרכים ילדים מחזיקים רובי קלצ'ניקוב וכאלה שהעיניים שלהם צהובות מהרואין ופניהם מלאות חתכים".
בלסר כתב ל"ידיעות אחרונות" על החוויות מאזור המלחמה וערך סרטון קצר מהחומרים שצילם, אבל הוא בעיקר התמלא תחושת ייאוש מול המציאות שנחשפה מולו. "גופי הסיוע של האו"ם שאמורים לסייע באמת משתדלים, אבל זו טיפה בים ולרוב זה מרע עם האוכלוסייה יותר מאשר מועיל", הוא אומר. "לעקורים שברחו מהאדמות שלהם אין אוכל ואין איפה לגור. ארגוני הסיוע מספקים להם חומרי גלם, אבל זה יוצר תלות.
"במקום לחזור לבתים לאדמות שלהם הם נשארים ונהפכים יותר ויותר תלותיים. בסוג מוזר של הבנה אתה רואה שאלה החיים שלהם. הם עדיין רוקדים ושרים ושמחים ואין יותר מדי מה לעשות. ככה הם החיים באפריקה וזה מה שהם יודעים.
"זה היה כך לאורך שנים, זה היגיון אחר לגמרי ומי אתה שתבוא ותגיד מה צריך להיות בתור האדם הלבן, הנאור? זה לא עבד עם הקולוניות וגם היום הניסיון להתערב להם בעניינים הפנימיים לא ממש מניב תוצאות. קשה להבין איך אפשר לעזור ומה נכון לעשות. זה נורא נורא מתסכל. הייתי שמח להגיד שהגופים ההומניטריים עוזרים ומועילים, אבל אני סקפטי לגבי זה".
קשה לחשוב על מעבר חד יותר מהג'ונגלים של קונגו למגורי הפאר שמציע בית הספר למינהל עסקים אינסיאד בלב יער פונטנבלו. בלסר חלק שם דירה עם שותפה צרפתייה ושותף יפאני ובילה עשרה חודשי לימוד אינטנסיביים עם סטודנטים שהגיעו מ-70 לאומים שונים.
בית הספר ידוע כנקודת זינוק מצוינת לקריירה עסקית ובוגריו מקבלים הצעות עבודה מחברות גדולות כבר בשני הסמסטרים האחרונים ללימודים. בלסר ובני המחזור שלו נפלטו לשוק ממש עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. "רוב האנשים מהמחזור שלי מצאו את מקומם", הוא אומר, "אבל אני נפגש עם הרבה חבר'ה שסיימו עכשיו והם מאוד מתקשים למצוא עבודה. זה קורה בכל התוכניות למינהל עסקים. השוק קשה. אני רואה סביבי הרבה אנשים מתעשיית הפיננסים שפשוט לוקחים שנה חופש ונוסעים לטייל עד שהסערה תחלוף. אחרים לוקחים עבודות קצת פחות טובות ויש כאלה שמנסים להקים עסק, הכל בהתאם לנסיבות ולאילוצים".
אחרי שזכית בהכרה מהירה כל כך כדוגמן, אין משהו מפחיד בכניסה למסגרת שכרוכה בעבודה קשה וחושפת את יכולתך לספק תוצאות?
"גם בספורט וגם בלימודים לתואר ראשון אתה נמדד לפי תוצאות, כך שזה לא ממש הפחיד אותי. לקראת הלימודים באינסיאד ידעתי שאני עומד בפני שנה אינטנסיבית ולימודים באנגלית. חוץ מזה, להגיד שהדוגמנות באה בקלות זה לא מדויק. אתה צריך לדעת להתנהל בתוך הסיפור הזה, כמו כל דבר. יש הרבה עניין של חשיפה תקשורתית שצריך לדעת להתמודד אתה - וכך גם לגבי הדינמיקה והפוליטיקה של עולם האופנה והפרסום. אלה אמנם כישורים 'רכים', אבל אלה גם דברים שאתה לומד.
"באינסיאד נכנסתי לפרופורציות. אתה מוקף באנשים מבריקים, לרבים מהם יש ניסיון עסקי ורוב העבודה שם מתנהלת בקבוצות. למדתי הרבה מאנשים שיש להם ידע ויכולות בהכנת תוכניות עסקיות. הם שלטו בחומר ברמה מטורפת ובשבילי זה היה חדש. לקח לי יותר זמן בהתחלה להביא תוצאות, אבל מצד שני - למדתי יותר מהם, אז מבחינת שכר לימוד זה היה מאוד משתלם. למדתי גם המון צניעות וענווה. בהתחלה מתרסק לך הביטחון, זה סוג של תהליך שאתה עובר שם, אבל אתה לומד הרבה מאוד דברים בבת אחת".