הלך עוד שבוע

בימים אלה אין מבקר אופנה שלא פותח דיווח על תצוגה במלל הקושר בין אופנה לכלכלה. ואכן גם בשבוע האופנה של ניו רוב המעצבים, כולל כל הענקים האמריקאים, למעט אלה המתוארים כאן, כמעט, החל ממייקל קורס הבנאלי וכלה בראלף לורן הפרקטי, עשו הכל כדי לשדר קלאסיקה על זמנית, ומרבה הצער זה בהחלט נראה כך.

את מנת הצהוב סיפקה התצוגה של המעצב יגאל עזרואל
שפיטר את חברת יחסי הציבור שלו ביום התצוגה, לאחר שזו הושיבה בשורה הראשונה את אשלי דופרה נערת הליווי שגרמה לתובע הכללי ומושל מדינת ניו יורק לשעבר, אליוט ספיצר להתפטר אחרי שנחשף שספיצר העביר אלפי דולרים דרך חברות קש כדי לממן שירותי ליווי יוקרתייים.

את המנה היאפית נתן פיליפ לים. ההצהרות שלו על הקולקציה דיברו על שנות השישים אבל מהבגדים שהציג היה ניראה שהיפים היו הדבר האחרון שהיה לו בראש. לים שיחזר את האופי הבוהמי של "סווינגינג לונדון" (ואולי גם פריז) ששלט במחצית העשור והתיך יחדיו את תת תרבות ה"מוד" עם עיצובים רכים יותר ובעלי תנועה שהדהדו את פועלו של אוזי קלארק.

הייתה בתצוגה הזו תמצית מרחוב קרנבי של אותה התקופה - דוגמניות בשיער קצר ונערי טופפו על המסלול בחליפות גבריות בעלות כתפיים רבועות, חצאיות קצרצרות ומכנסונים נלבשו עם מעילים בגזרת A ולשמלות דקיקות בד בהדפסי כתמים ועיטורים שדימו צווארון מעוגל אייקוני, הוצמדו קרדיגנים נפולים וז'קטים מיליטנטיים נאים ואנדרוגיניים.

שבוע האופנה בניו יורק הוא פחות מחייב ביחס לשבועות אופנה אחרים וזוהי אחת הסיבות שחברות דנים מתנקזות אליו. ג'י סטאר ההולנדית פתחה במראה כה מחוייט ומהודק עד שכמעט ולא היה ניתן לזהות אותה (אך בהמשך נרגעה וחזרה לשיק התעשייתי המוכר שלה) ומיס סיקסטי זרמה אל מראה טראשי אייטיזי עם ג'ינסים צרים בשטיפות מינרליות וחלקים עליונים בהדפסים מנומרים וכריות כתפיים.

הבכורה שייכת באופן מוחלט לדיזל בלאק גולד - הקו הגבוה והאקסלוסיבי של המפלצת האיטלקית המצודדת, חגג בשבוע האופנה לא רק קולקציה חדשה ומושקעת אלא גם חנות ענקית בשדרה החמישית הנוצצת. מגבעות הצלינדר על ראשי הדוגמנים, הינומות שסועות או מעילים העשויים טוויד ומראה ששיחזר את מעמד הפועלים נטעו כביכול את הקולקציה בתקופת פוסט מלחמת העולם הראשונה (הפרח בדש הבלייזר אמר את הכל). אבל הרעיון הרחב שימש את המעצבים של דיזל רק בתור תירוץ להתנקש בו, וכך פריטים בעלי אופי מיושב שוסעו בהתאם לפאנק אטיטיוד של המותג – שמלות שעשויות מחלקי בדים, הדפסי מים על כותונות לילה סליזיות (כתשובה חתרנית לטרנד הפיג'מות), ג'ינסים שעובדו וגזרות המדגישות את אגן הירכיים הנשי. הניחוח הזנותי - מיני הדק אך המוחצן שנדף מחלק מעיצובי הנשים הוא זה שהעמיד אותם מעל לעיצובי הגברים המסורבלים.

צמד הקולקציות שהציג מרק ג'ייקובס, הקו האורבני DKNY והקולקציה של יקירת הסדרה "סקס והעיר הגדולה" דיאן פון פירסטנברג היו חוויה מעוררת שהבהירה שאופנה אמריקאית יכולה להיות תזזיתית ובעלת מעוף. DKNY משכו חזק לכיוון הקלאסיקה העירונית, עם הרבה חצאיות גבוהות מותן, מעילים מושקעים והדפסי פיפטה בצבעים של שחור - כתום – אדום. בניגוד ל'ניאו קלסיציזם', דיאן פון פירסטנברג כינתה את הקולקציה שלה בשם "נווד", והציגה אריגים בהדפסים שבטיים וצבעוניים שהונחו כפונצ'ו, פונפוני צמר שמצאו דרכם אל הראש ובליל של שכבות צמר אקלקטיות, שהביאו קצת רוח של לבוש רחוב.

מרק ג'ייקובס היה הכוכב הזוהר של שבוע האופנה הנוכחי. אם בעונה הנוכחית (קיץ 2009) ג'יקובס ניסה לתפוס את רוחה של ניו יורק הזוהרת, אז הפעם הוא פנה אל השוליים האפלים שלה. הוא העלה תצוגה מפעימה שחזרה לניו יורק של 1984, כאשר סצינת האנדרגראונד של המוזיקה והמועדונים הייתה לב ליבה של משתלת הסטיות המודרנית, והביא מהרוח של מה שהתרחש באולמות אפלים, בהם מצאו את ביטויים קהילות של מיעוטים, הומואים ומעריצי גרייס ג'ונס.