זמנים קשים, מסלולים נואשים

בתי האופנה הגדולים שהציגו בשבוע האופנה במילאנו, נטשו את המראה הרך, ששלט בשנים האחרונות במסלולים ופנו כמעט כולם לעיצוב נוקשה, שהתבטא בין היתר באזור כתפיים מודגש, שמלות עור ושילובי ניטים. במקביל נראתה חזרה לגזרות בסיסיות, עם סילואט מובחן וחד, חליפות בנויות היטב והרבה מעילים קלאסיים. מעצבי העל הגיעו למילאנו עם הצהרת כוונות ברורה לגבי המציאות הכלכלית שעולם האופנה מתמודד איתה. הצורך לשדר חוזק וחיבור למורשת היסטורית של אופנה בלטו יותר מהכל.

דולצ'ה וגבאנה העמידו במרכז הקולקציה שלהם גזרות כתפיים פחוסות ומעוגלות ואת הוורוד הניאוני - שני מוטיבים שנצפו אצל כבר בקולקציה הקודמת שלהם. פרידה ג'יאניני לגוצ'י, שזוכה ללא מעט ביקורת על הגישה הפשטנית, דבקה בגלאם רוק. השמלות הרכות של הקיץ הוחלפו בחליפות דקיקות וגבריות. כריות כתפיים, מיניות מוחצנת (או "מסוכנת", אם לשפוט על פי השיר של דפש מוד שהתנגן ברקע) והמון נצנצים, הבהירו שכאן לא רוצים להתעסק במופשט אלא בברור ובנגיש. ג'ורג'יו ארמאני, שמנצל את המגמה הגוברת, כדי להתבונן מחדש בעיצובים שהביאו אותו למרכז התודעה, פתח ולא במקרה את התצוגה עם צמד דוגמניות לבושות בבלייזרים חדים וחצאיות גבוהות ורכות.

מול התזזיתיות שאפיינה רבים, עמדה הקולקציה המהפנטת של פראדה. זו הייתה קולקציה קשה בכל מובן אפשרי – הדוגמניות היו מכוסות איפור כבד, עם שיער מדובלל, לעיתים הן אפילו נראו כמו מזכירות נואשות בסיומו של יום עבודה במרתפי האופל. אבל מתוך העצבות המוזרה הזו, צמח משהו מאוד עוצמתי – מעילים ברכיסה כפולה ושמלות מצמר מעובד ועל זמני, שמלות במפתח וי עמוק עד אין קץ, ומגפי רפתנים שחצו את קו אמצע הירכיים, שהבהירו שכאן מדובר בנשים היוצאות למלחמה.

בשלב כלשהו בתצוגה הפציעו שמלות שנראו עשויות חגורות עור שזרקו את כל הקולקציה המהודקת לעולם שיבטי, כפרי לא ברור. מיוצ'יה פראדה הייתה אולי היחידה שהעזה לחזור באמת לשורשים, להביא לקדמת הבמה חיבור בין איסטינקט וטבע למראה מהונדס וכמעט תעשייתי. באופן שהיא מציגה את זה – צריך להכין מעיל עבה במיוחד, שיתאים לימי המיתון שעוד יבואו.