רבים מבתי האופנה שהציגו בשבוע האופנה בפריז (שהסתיים בחמישי האחרון), ניסו לדבוק ברוח פחות טרנדית ויותר קלאסית ופריזאית. ניקולה גאסקייה ל'באלנסיאגה"', למשל, ריסן את הפרץ העתידני והנוקשה המאפיין אותו בדרך כלל, לטובת בדים נשפכים על חצאיות סאטן שנקשרו סביב האגן כמו מגבעות סולטן מזרחיות. גם ג'ון גאליאנו ל'דיור' השתמש בבדים נשפכים, ועיצב שמלות משי כסוג של קימונו מעודכן וחלקים תחתונים בלוניים ונפוחים.
את הקונטרה לכל הרומנטיקה הזו, הביא דריס ואן נוטן, שחזר אל המראה הבסיסי של שנות הארבעים, עם מעילים ארוכים בגזרת חלוק, סריגי אובר-סייז נשפכים, חצאיות צרות בצבעי חרדל וחליפות בגזרה גברית בכתום וטורקיז מאובק.
הקולקציה שהציג ריקרדו טישי המעצב לז'יבנשי, הייתה אולי אחת המגובשות ביותר שלו ונבנתה ממינון מדוייק בין החייתי לאנושי. אחרי שהעיתונאים באו בטענות לטישי, על רמת הטעם והאיכות האסתטית של הקולקציות האפלות שלו, מדווחים גורמים בתעשיית האופנה, שהתצוגות של ז'יבנשי הפכו להיות הדבר הכי חם ועל כך שחלק מן הדוגמניות הלוקחות חלק באירוע הופכות להיות לכוכבות על.
רומנטיקה שנויה במחלוקת
התצוגה כללה חליפות עם טוויסט של שריון אבירים וגזירה א-סימטרית, מכנסיים מחוייטים ששודכו לחולצות שקופות מצוייצות בנוצות יען, שכמיות ושמלות מכוסות בשיער עיזים ארוך ושימוש חוזר בתחרה בהירה ושרוולי עור.
כל אלה העמידו את הקולקציה מתחת לאלומת האור של רומנטיקה שנויה במחלוקת. סיפור האהבה השחור של טישי מתרחש על רקע על עצים ערומי ענף ועורבים מצווחים. אדישות ליופי האחר הזה, פשוט לא באה בחשבון.